מפלצות בע"מ

בואו ונשתעשע. אני אספר לכם סיפור נחמד ונראה לאן המחשבות יובילו אותנו. 
 

קארל צ'אפק, סופר מדע בדיוני צ'כי, טבע לראשונה ב1920 את המונח "רובוט". המילה הומצאה, כמו מילים רבות אחרות, לשם הבידיון הספרותי. קארל צ'אפק כתב מחזה (משעמם למדי, כך מדווחים לי ידידי שקראו אותו) בשם "אר. יו. אר"  ובו ממציא בונה במשך רוב רובו של המחזה מכונה דמויית אדם, בסוף המחזה המכונה מתעוררת לחיים ומנסה להרוג את בוראה.

ואם הסיפור הזה מזכיר לכם כמה סיפורים אחרים זה לא ממש אמור להפתיע. "פרנקנשטיין" מספר סיפור דומה להחריד – ממציא הבורא יצור חי מחלקי גופות ומעורר אותו לחיים רק כדי לגלות שמדובר ביצור מפלצתי ורצחני. ואם כבר נגענו בפרנקנשטיין אציין כמה פרטים פיקנטים בקשר לספר:

1. את הספר כתבה מרי אן שלי, אישתו של המשורר הנודע פרסי שלי, בעודה בת 19 בלבד. הספר נולד, כך מספרת האגדה, מתוך ניסיונה של מרי הקטנה להוכיח לבעלה שהיא גם כן בעלת כישרון בכתיבה ספרותית.

2. "ד"ר פרנקנשטיין" הנו שמו של המדען שיוצר את המפלצת. המפלצת עצמה נעדרת שם לחלוטין, אבל אולי ישנן שתי מפלצות בספר. ולאחת מהן אכן קוראים פרנקנשטיין.

3. כותרת המשנה של הספר "פרנקנשטיין" הנה "פרומתאוס המודרני". פרומתאוס היה הטיטן שברא את האדם מן הבוץ במיתולוגיה היוונית והעניק לו את האש. בתמורה זיכו אותו האלים היוונים בגיהנום אין סופי – הוא נכבל לצוק בהרי והקווקז שם עיט היה מנקר בכל יום את כבדו שהיה שב וצומח מדי יום.

4. היצור המפלצתי שיצר דוקטור פרנקנשטיין מבקש מפרנקנשטיין שיברא למענו אישה כדי לפייס את נפשו הזועמת וביחד הם יוכלו לברוח אל הקוטב ושם יפסיקו להציק לבני האדם. להבדיל אלפי הבדלות, האישה, על פי המיתולוגיה היוונית, נוצרה על ידי האלים כעונש לאדם. היא נוצרה מן המים (חומר מנוגד לבוץ ממנו נברא הגבר) ושמה היה "פנדורה". ברשותה היתה תיבה קטנה ובה כל תחלואי המין האנושי. ונשאלת השאלה האם זהו המקור לביטוי: "נשים, נשים – שק של פשפשים"?

5. ומעבר לפיקנטריה, הספר "פרנקנשטיין" הוא ספר מיושן ומשמים באופן יוצא דופן. אני ממליץ לכל מי ששקל לקרוא את הספר להמנע מכך. אני קראתי אותו ולא מצאתי בו אפילו נקודת זכות אחת. ממש כך.

אם כך, הזכרנו את הרובוט של קארל צ'אפק ואת היצור של ד"ר פרנקנשטיין, עתה נוסיף אליהם עוד שניים: הגולם מפראג והמכונות מהמטריקס. המשותף לשניים הללו הוא המבנה עליו הצבענו כבר קודם – אדם בונה מכונה (יצור) כאשר ברגע ובו המכונה מתעוררת לחיים היא מגלה את פניה הרצחניים וקמה על יוצרה. אני הסתפקתי בארבע דוגמאות מפורסמות כדי לאפיין את אותו דפוס ספרותי אבל האמינו לי – ישנן עוד דוגמאות רבות נוספות, על חלקן וודאי תוכלו לחשוב בעצמכם.

* * *

בריאת האדם בתנ"ך אינה שונה משמעותית מאותו דפוס עלינו הצבענו קודם לכן. האל יוצר את האדם ומעניק לו מידה אלוהית שמבדילה אותו משאר הברואים-

בנקודה זו אבקש לחדד נקודה המטעה רבים. המונח "צלם אלוהים" נתפס בעיני רבים כשווה למונח "דמות (ה)אלוהים". כאילו צלם האלוהים שבאדם הנה הצורה החיצונית שלנו שמזכירה את החיצוניות האל. כמו שניהם נוצקו באותה התבנית. יכול להיות שבאמת "צלם" הנה צורה חיצונית. אלא שבתיאולוגיה בסיסית כל כך אני חושב שיש לנקוט משנה זהירות ולא למהר להכריע. מספיק לי בשלב זה (וגם בשלבים מאוחרים יותר) להניח שיש איזו "מידה" אלוהית הנמצאת באדם. איזה "דבר" שהאל הניח באדם ומהות אותו "דבר" אינה נהירה לנו עד סופה.

-האדם מצידו, מיד לאחר שהוא מקבל את אשתו, העזר שכנגדו, ממהר לעבר "עץ הדעת טוב ורע" ואוכל מפריו בניגוד גמור להוראותיו המפורשות של האל. לאחר שהאדם וחווה אישתו אוכלים מפרי עץ הדעת נפקחות עיניהם והם, כאלוהים, יודעים להבחין בין טוב ורע (כך ע"פ הנחש. בראשית פרק ג' פסוק 5).

ואז קורה משהו מעניין. אלוהים מבין שאכילת פרי עץ הדעת שינתה "משהו" באדם. נוספה לאדם עוד מידה אלוהית, היכולת להבחין בין טוב ורע (ומעניין לשים לב לדקות האבחנה הפסיכולוגית שבסיפור הזה: היכולת להבחין בין טוב ורע נקנית דווקא במחיר חציית הקווים, כלומר – אנחנו יודעים מה הם הגבולות שלנו רק כאשר אנחנו חוצים אותם). וכדי למנוע מהאדם להפוך לגמרי לאלוהים מגרש האל את האדם מגן העדן ומעמיד את להט החרב המתהפכת להגן על העץ האחרון ובו המרכיב האחרון שיכול להפוך את האדם לאלוהים.

למעשה פרק ג' בספר בראשית מתאר את אותה חרדה קמעית שתיארתי בתחילת המאמר – האל נחרד לגלות שיצירתו המופלאה ביותר בה הוא השקיע את נשמתו – אולי אפילו באופן המילולי ביותר – קמה עליו והחלה קוראת עליו תיגר. הגולם קם על יוצרו.

* * *

הפסיכולוגיה יודעת לתת פירוש סמלי לכל הסיפורים אותם הזכרתי. היצירות אותן יוצרים מדענים, מיסטיקנים קבליים או האל אינן רובוטים או גלמים מתוחכמים כי אם מייצגות באופן סמלי מציאות רווחת של חרדה הורית מן הרך היילוד שיוולד להם. פרשנות ברוח המיתוס של אדיפוס אם כן תעביר את הזרקור מן הילד (אדיפוס) אל עבר ההורה, או ביתר דיוק – האב. פתאום לא מדובר בילד שרוצה לרצוח את אביו ולשכב עם אמו כי אם באב המפחד שעם הידלדלות כוחו ינסה הבן לקרוא עליו תיגר ולרשת את מקומו. הילד הקטן של אבאל'ה, עצמו ובשרו, הילד ובו השקיע שנים של דאגה, כסף, חינוך, הילד האהוב שקירב אליו – הופך פתאום את פניו ומגלה את פרצופו המפלצתי.

סיפורים ברוח זאת רווחים לא פחות מסיפורי רובוטים וגלמים. רק אזכיר על קצה המזלג את דוד המלך שאהבתו לבנו אבשלום כמעט עלתה לו בכתר (והאם מיותר יהיה לציין שפעולתו הראשונה של אבשלום לאחר שהשתלט על הארמון המלכותי הייתה לשכב עם כל פילגשי אביו על גג הארמון לעיני כל העם? שמואל ב' פרק ט"ז פסוק 22). גם העובדה שרבקה עוזרת ליעקב בנה המועדף לעבוד על יצחק בעלה הזקן והעיוור מכילה רמזים עבים לבגידת האישה והילד באב. ואפילו סיפור עקידת יצחק יכול להקרא בעיניים לא תמימות ברוח הפרשנות האדיפלית. יצחק נשלח להעקד על הר המוריה והוא בן 37 לערך ועוד לא נישא (למרות שטורחים לספר לנו שינק עד שלב מאוחר בחייו), הקשר בין יצחק לשרה אמו הוא כל כך חזק עד שברגע ואברהם יורד מן ההר הוא מגלה שאשתו כבר אינה בין החיים. האומנם קולו של האלוהים הוא שקרא לאברהם לעלות לראש הר המוריה ולשחוט את בנו או אולי היה זה קול הגבר המושפל הנלחם על כבודו אל מול הנעורים המתפרצים של בנו? 

* * *

לטעמי, הסיפורים אודות מאבקי ההשרדות אותם הזכרתי קודם לכן ובהם האבות נלחמים על חייהם ומעמדם אל מול כוחו העולה של בנם הנם גם כן סיפורים סמליים במידת מה. גם בסיפורים אלו ישנה מידת מה של הגזמה וזאת כיוון שהם יוצרים סיטואציה מלאכותית של מאבק על הכתר. במציאות שלנו יהיה מדוייק יותר לומר שהמאבקים בין האב (או ההורים) לבין הילדים אינם מאבקים השרדותיים כי אם מאבקים על שליטה ועצמאות. הילדים, בשלבי ההתבגרות, באופן מכוון מתעמתים עם הוריהם. העימות משרת כמה מטרות: ראשית, כפי שכבר הזכרנו, הילד לומד לעצב לעצמו מערכת של חוקים התנהגותיים. המערכת הזאת נוצרת כאשר הילד באופן מכוון חוצה את הקווים אותם סימנו למענו הוריו ובדרך זו בוחן את תגובות הוריו לאותה חציית גבולות וכן את תחושתו שלו לאור מעשיו. הילד אם כן טועם באופן שיטתי מהפירות האסורים בגנם של הוריו ופוקח את עיניו לטוב וגם לרע.

מטרה נוספת לאותו עימות תמידי בין הילד להוריו הנה המאבק של הילד לעצמאות ועמידה בפני עצמו אל מול העולם. המלחמה הסמלית של הילד בהורים ובמה שהם מייצגים מסמלת למעשה את רצונות של הילד להאבק במסגרת שבדמיונו מגדירה אותו. הוא רוצה להוכיח שאינו "הבן של" כי אם אדם מלא בפני עצמו, ולשם כך עליו להיות שונה. על כן וכדי לבסס את עצמאותו עליו להתנתק מן הרחם המשפחתי, תהליך זה כמו כל לידה הנו תהליך כואב. 

* * *

אז מה היה לנו עד עכשיו? הזכרתי רובוטים וגלמים שהתפתחו בספרות הבדיונית, משם עברתי לדבר על בריאת האדם ובגידת האדם באל כאשר הצבעתי על הדימיון בין הדפוס החוזר בספרות הבדיונית לבין זה שבסיפור האדם והאל בגן העדן. אחר כך פנינו לפרשנות סמלית של התא יוצר-יצירה וברוח המיתוס של אדיפוס הפך תא זה לתא משפחתי ובו אב ובן. לבסוף ביקשתי לתת גם לפרשנות זו האחרונה פרשנות סמלית ולהניח ש"בגידת הילד" בהוריו אינה מעידה על מלחמה השרדותית לחיים ולמוות בין הילד להוריו כי אם מעידה על ניסיונו של הילד לפתח את אישיותו באופן עצמאי ולהתנתק מהקן המשפחתי.

* * *

לסיום אני רוצה לחזור אל אותו דימוי עוצמתי של ממציא גאון ומפלצת היוצאת מתחת ידו ששב לכל אורך המאמר הזה. המפלצת בכל הדוגמאות אותן הבאתי תמיד הייתה נפרדת מהממציא. הממציא, גם ברמה הסמלית ביותר, לעולם אינו מתאחד עם המפלצת. ההבחנה הזאת בין היוצר ליצירה צריכה לעורר שאלות, זאת כיוון שאנחנו יודעים שישנם בעולמנו אנשים שהם מפלצות.

רוני רון, סבה של הילדה רוז פיזם, הכה את נכדתו הקטנה וטמן את גופתה הקטנה בתוך מזוודה אדומה אותה שיקע בקור רוח במימי הירקון. נעזוב לרגע את העובדה שרוני רון ניהל מערכת יחסים זוגית עם אשתו של בנו,  ונתמקד בעובדה שלרגע אחד המפלצת התגלמה באדם, לא ברובוט, לא בגולם, וודאי שלא באופן סמלי. המפלצת התגלמה באדם באופן מציאותי כמו שרק מזוודה אדומה שנשלתה מן הבוצה של קרקעית הירקון ובתוכה מקופלת גופתה של ילדה קטנה יכולה להתגלם.

פשעים רבים לאורך ההסטוריה, קטנים כגדולים, זכו להסברים ממינים שונים. נאמר על הצייתנות הגרמנית שהיא תוצר של חינוך קפדני לאורך מאות שנים. כמו כן גם דימוי ההרג ההמוני כפעולה "רובוטית" שב ועלה בכמה וכמה מקומות. 

כל הסיפורים הללו מבהירים לי שבשורה התחתונה מעבר לכל הררי המסיכות של הסיפורת, הפולקלור, והפסיכולוגיה ישנה עוד מסיכה אחת שמסתירה את העובדה הפשוטה שיצירת המפלצת מברגים, בוץ, חלקי גופות, או מזרעך שלך הנה בסך הכל ניסיון לחצוץ בין שני חלקים באישיותו של היוצר – החלק המתורבת והתמים לבין החלק המפלצתי השואף לממש את יצרו בכל אונו. המפלצת הנה ביטוי חומרי לאפלת נפשו של היוצר. המפלצת, בהיותה נפרדת מיוצרה, מזכה אותו בנקיון כפיים מוסרי.

והרי, אם לא היינו מפרידים בין הממציא הגאון לבין היצירה המפלצתית, כיצד היינו יכולים להעריץ את אלברט אינשטיין - ממציא הפצצה האטומית?