יקירתי,
שאלת אותי בעבר "מי היו הארבעה שנכנסו לפרדס ומה זה הסיפור הזה בכלל?". תשובה מלאה לשאלתך אין לי אבל אני אוכל לנסות לענות לך על קצה המזלג בעניין הארבעה והפרדס. ראשית - הסיפור אודות הארבעה שנכנסו לפרדס מופיע בתלמוד הבבלי (חגיגה י"ד ב) כאשר הפרדס מייצג את המיסטיקה היהודית הקדומה שמאוחר יותר תתפתח למה שאנחנו מכנים כיום "קבלה". כמו כן פרדס הנם ראשי התיבות של המילים "פשט" "דרש" "סוד" ו"רמז".
הארבעה, הם ארבעה חכמים תנאיים (מאה ראשונה-שנייה לספירה) היוצאים מתחום הלימוד התלמודי השכלתני הרגיל ונכנסים, בהדרכתו הצמודה של רבי עקיבא, אל תוך עולם הסודות של המיסטיקה היהודית. הכניסה אל תוך עולם הסודות מערער שלושה מבין הארבעה - בן עזאי מציץ בפרדס ומת, בן זומא מציץ בפרדס ונפגע (משתגע), אחר מקצץ בנטיעות ורק רבי עקיבא נכנס ויוצא בשלום.
בעייני המעניין מבין הארבעה הוא ה"אחר" המקצץ בנטיעות. "אחר" הנו הכינוי לו זוכה החכם התלמודי אלישע בן אבויה, זאת כיוון שהטיול בתוך הפרדס גורם לקריסה של עולמו הדתי והוא החל כופר בתורה (ולכן עניין הקיצוץ בנטיעות - הוא החל לצאת כנגד היהדות ולהתנגח איתה). ומכיוון שהתפקר ופסק לקיים מצוות איבד אלישע בן אבויה את שמו והוא מכונה בתלמוד בשם "אחר".
אגדה תלמודית אחת מסבירה מה גרם לאלישע בן אבויה "לחזור בשאלה". הסיפור הוא כזה: אלישע בן אבויה הלך בדרך כלשהי וראה אב אומר לבנו לטפס על עץ ולגרש ציפור מקינה ולקחת את הביצים. הבן עושה כמצוות האב - מטפס על העץ ופונה לשלח את הציפור - כאשר לפתע נשבר הענף והבן נופל אל מותו. אירוע זה מערער את אלישע בן אבויה לחלוטין והוא מחליט להפסיק לקיים מצוות.
בעיני מתבונן מהחוץ מדובר בסיפור מוזר מאוד, וכי למה שמותו של ילד המטפס על עץ יגרום למשבר אמוני אצל תלמיד חכם? אלא שפיצוח הסמלים שבבסיס הסיפור יכולים לשפוך אור על העניין.
ישנן שתי מצוות מפורסמות בתורה המבטיחות גמול חומרי בדמות אריכות ימים למקיים אותן - מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן. כאשר אלישע בן אבויה רואה ילד המקיים שתי מצוות המבטיחות אריכות ימים ונופל מיד אל מותו הוא מגיע להכרה שאין דין ואין דיין בשמיים והוא פונה אל עבר האפיקורסיות.
ועוד מחשבה קצרה בעניין מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן. מצוות שילוח הקן הנה מצווה מוזרה מאוד. היא מופיעה בספר דברים (פרק כ"ב 6-7) ושם נאמר שכאשר נתקלים בקן יש להבריח את האם ורק אחר כך לקחת את הביצים. על פי הבנתי ישנו קשר רעיוני בין שתי המצוות, זו הנוגעת לכיבוד אב ואם וזו בעניין הציפורים והביצים. לדעתי שתי המצוות נוגעות בקשר ובמרחק הראוי בין הורים וילדים. במזרח הקדום היה נהוג שכאשר האם או האם מזדקנים והופכים לנטל ומעמסה על הילדים יש לקחת אותם ולקבור אותם בעודם בחיים. על כן משמעות הציווי "כבד את אביך ואת אמך" הנה חינוכית-חברתית באופן ברור, אתה תטפל בהוריך הזקנים כיום, ובבוא היום כאשר אתה תזקין ילדיך ידאגו לך. התנך במקרה זה קובע נורמה חברתית שהתוצאה הסופית שלה הנה הארכת תוחלת החיים ועל כן גם ההבטחה לאריכות חיים לצד כיבוד ההורים.
הציווי בדבר שילוח הקן הוא קשה יותר אבל לדעתי יש לקרוא את הציווי בצורה סימבולית (סמלית) מעט כמו השיר "עוף גוזל". יש אם כן מרחק ראוי בין הורים וילדים ושלב ובו הילדים צריכים לצאת מהקן החמים של ההורים. אי שמירה על מרחק ראוי בין הצדדים אינה טובה לא לילדים ולא להורים, ובסופו של דבר השתקעות ב"קן" הנה רעה לאיכות ואריכות החיים הן של הילדים והן של ההורים.
בשיר "הילד בן שלושים" של אהוד בנאי מסופר על ילד בן שלושים ששוכב חולה על הספה בבית הוריו. אבל לא רק הילד בשיר חולה, כל האווירה בתוך התא המשפחתי בשירו של אהוד בנאי חולה כולה. משהו בסיטואציה של ילד בן שלושים שעדיין נמצא פיזית ונפשית בבית הוריו יוצר מתח כבדות ועכירות בשיר. משהו שם לא טוב.
לסיכום: יש לכבד את ההורים אך גם לדעת לשמור על מרחק ראוי מהבית (הקן) ולדעת שיש שלב ובו צריך לצאת ממנו לרווחת כולם.
וכו' וכו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה