בתור ילד הייתי משחק הרבה מאוד כדורגל.
לא הייתי מוצלח במיוחד, תמיד התניידתי בצורה מעט פלגמטית, וגם השליטה שלי בכדור הייתה מוגבלת למדי, אבל כל החברים שלי נהגו לשחק אז גם אני שיחקתי איתם. מה גם שאהבתי את המשחק ומעולם לא הרגשתי שאני חייב להיות שחקן טוב בשביל להנות מריצה הגונה אחרי הכדור ובעיטה לכיוון השער פה ושם.
תמיד מעט לפני שהיו מתחילים המשחקים היו השחקנים הטובים ביותר עומדים במעגל קטן ועושים "כוחות". ראשית היו נבחרים החלוצים והקשרים המוכשרים, אחר כך הקשרים האחוריים הקשוחים ולבסוף המגינים והשוער. אני לרוב הייתי נבחר בסיבוב השני או השלישי, מעולם לא ממש בסוף אבל גם אף פעם לא ראשון. מיקום נוח באמצע, מספיק בשביל להיות מגן קשוח שמסתכן מדי פעם בעלייה למעלה לעבר שער היריב (בעיקר בקרנות, הייתי נוגח לא רע). והיה לי עוד יתרון אחד מובהק - לא היה לי אכפת לעמוד מדי פעם בשער.
אני מדמה את בחירתו של עם ישראל על ידי אלוהים להיות לו לעם סגולה לבחירה ב"כוחות" במשחק כדורגל של ילדים בשכונה. לכאורה, עם ישראל זוכה לכבוד גדול בכך שהוא משחק בקבוצה של אלוהים לצידם של מלאכי השרת מטטרון גבריאל ורפאל. למעשה עם ישראל נבחר רק כדי שיוכל ללבוש לכל אורך המשחק את אפודת השוער ולעמוד בין הקורות. וחשוב שתדעו לכם שבמשחק כדורגל בין ילדים (ולעיתים גם בין מבוגרים מקצוענים) המשמעות של להיות שוער זה לקבל על עצמך את התפקיד כפוי הטובה ביותר במגרש. זאת כיוון שאם הקבוצה מנצחת הרי שבתור שוער אתה מקבל על הניצחון לכל היותר קרדיט מזערי, התהילה תיפול על כתפי החלוצים והקשרים. ואם חלילה הקבוצה תפסיד – לעד השוער יהיה השעיר לעזאזל שיואשם בכישלון.
כך הבחירה בעם ישראל על ידי אלוהים מעמידה אותם תחת עול של ציווים ואיסורים. הבחירה בעם ישראל אינה משנה את הגנום היהודי (למרות שיהיו מי שיטענו את ההיפך), היהודי נותר מבחינה ביולוגית חלק מהאנושות, השינוי שמתרחש אם כן הוא מבחינת התפקיד – על היהודי נוחתת האחריות לעמוד תחת מכבש הלחצים של מצוות ופיתויים, איסורים וחיובים.
קראו את התנ"ך וראו כיצד היהודי עומד בשער. תמיד מואשם בחטאים, כשלונות וגלויות. תמיד תחת מכבש ביקורת והלקאה עצמית. הגאולה לעומת זאת, בין אם מעבדות מצרים, משעבוד זר בכנען או מבבל – תמיד באה מיד האלוהים, היהודי כמעט לא לוקח בה חלק. הקרדיט לניצחון נותר בידי החלוצים. השוער נותר רק עם האשמה במקרה של הפסד.
בוודאי בנקודה זו יהיו מי מכם, קוראי הנבונים, שיתרגז וישאל – "האם אין שום יתרון בחיים יהודיים? רק אחריות ואשמה?". ואני אענה: "לא. אין שום יתרונות של ממש בחיים יהודיים הלכתיים. ודאי שאין יתרונות חומריים. מלבד אולי סיפוק למי שימצא בחיים שכאלו סיפוק וגן העדן למי שמאמין בחיים שלאחר המוות".
בחירה באורח חיים יהודיים הלכתיים (כלומר – חיים של קיום מצוות) הנה בחירה באורח חיים קשה, מלא באחריות ובאשמה שלצידם אין בכלל זכויות יתר ומעט מאוד יתרונות. ממש כמו הבחירה לבנות משפחה ולהביא ילדים לעולם. ילדים ואישה הנם בראש ובראשונה דאגות כלכליות, מאבקים חינוכיים, תיסכול מתמשך בניסיון לשלב בין עבודה למשפחה, ודאגה לבריאותם ואושרם של הילדים והאישה לעיתים במחיר אושרך שלך. התמורה לכל כאב הראש הזה הנה כמעט מגוחכת – סיפוק ואמונה שמשהו מתוך המאמצים שלך בגידול ילדים טובים ומאושרים ידבוק בהם וימשיך לחיות אחריך.
וגם אם נשתמש בדימוי החביב על הציונות הדתית בימנו – דימוי "היחידה המובחרת". כאילו השתייכות לעם היהודי כמוה כהשתייכות ל"יחידה מובחרת" בצבא. אני מוכן לקבל את הדימוי הזה אבל מעוניין להכניס אותו אל תוך הקשר: חיילים ביחידה מובחרת עובדים קשה יותר מחבריהם (הג'ובניקים או אלו שהשתמטו משירות), הם נשארים יותר שבתות, מסתכנים בפגיעות פיזיות ונפשיות ולבסוף אף לא זוכים לקרדיט על פעולותיהם ההירואיות (כי הן נותרות עלומות בפני רוב האוכלוסיה). דימוי היחידה המובחרת אם כן הוא דימוי מדוייק מאוד, הוא מציג חיים קשים של התמודדות אין סופית בחריקת שיניים עם פיתויים ואיסורים, כאשר הטובה היחידה הנובעת מחיים שכאלו היא סיפוק עצמי והאפשרות שמעשיך יום אחד יזכו אותך בתהילת עולם.
חורחה פרנסיסקו קמפוס שוער נבחרת מקסיקו בעבר היה ידוע בתור שוער יוצא דופן, ראשית בשל מימדיו הצנועים יחסית לשוער (173 סנטימטרים בלבד) ושנית בשל נטייתו לשחק לעיתים בתור חלוץ. תפקיד בו הבקיע במהלך הקריירה הארוכה והעשירה שלו 38 שערים. כנראה שאם היה משחק בנבחרת של אלוהים התנהגות שכזו הייתו גורמת להורדתו לספסל.
וכו' וכו'.
