בשבועות האחרונים מסתובבת איזו שמועה איומה בקרב חברי החילוניים אודות ספר בשם "תורת המלך" ובו סיכום, לכאורה אקדמי, בעניין יחסה של היהדות אל הגויים. ובספר הזה, שדבר קיומו אינו סוד ואף מהלכים משפטיים ופליליים ננקטים כנגד כותביו, מתגלות, כך מספרים לי חברי, פניה הגזעניים והמכוערים של היהדות.
"מה בין הטענות המועלות בספר ובין האמת?" הם שואלים אותי בחשש מה (פוחדים אולי לגלות שהיהדות האהובה עליהם היא אולי באמת – גזענית). מחמיא לי שהם בכלל רואים בי אדם שאפשר להתייעץ איתו בעניינים שכאלו (והרי, מעולם לא קראתי את הספר הנ"ל, רק קראתי כמה סיכומים עליו בויקיפדיה, שלא לדבר על כך שהידע שלי בהלכה הנו מועט, אקלקטי וחלקי). אבל בכל זאת אני מנסה לגמגם לעברם תשובה מנומסת ובלתי מחייבת.
יש בעמידה הזו של חילוניים רבים אל מול ביטוייה השליליים של היהדות מבוכה שבעיני יש בה תקווה רבה לעתיד. היהודי החילוני-ליברל, שביום-יום אינו מוצא את היהדות כעניין מרכזי בחייו, מגלה פתאום דאגה אמיתית ועניין ביהדותו. הוא מאוד רוצה שהחלק היהודי בזהותו יהיה חלק נאור והומני, שואף לצדק, חסד ורחמים. בגלל זה, בנקודה הזו מתעוררת התקווה מבחינתי – היהודי החילוני צריך לבחור: או שהוא מוותר על הגדרתו העצמית כיהודי (מכיוון שהיהדות מסמלת בעיניו דת נבערת, גזענית וחשוכה) או שהוא מחליט להתחיל לקיים דיאלוג ארוך ומעמיק על הפן היהודי שבזהותו דרך התבוננות רבת פנים, תרבותית, דתית ולאומית ביהדותו.
היהדות אינה מקשה אחת. ישנן יהדויות רבות. ישנה הדת אותה אני מכנה "דת המקרא" והיא מה שאנחנו מדמיינים לעצמנו בעקבות הקריאה במקרא. לדת הזו יש קשר הדוק אל היהדות אך בה בעת היא שונה ממנה במובנים רבים. אינני יודע הרבה על שגרת חייהם של גיבורי המקרא שלנו; אברהם, יעקב, משה, דוד המלך, ירמיהו ויחזקאל, אליהו, עמוס, דניאל ונחמיה. אבל אני מוכן לסכן את מעט היוקרה האקדמית שאין לי ולומר שמה שאנחנו מכירים כיום כתפילת קבע (שחרית, מנחה, ערבית), דיני כשרות, לימוד תורה, יחס של קדושה אל ארץ ישראל ודיני צניעות - כל אלו היו לכל הפחות שונים לחלוטין מכפי שאנחנו מכירים אותם כיום. אברהם לא שמר כשרות, אני לא בטוח שדוד ידע שארץ ישראל היא קדושה, יעקב לא ידע על קווי אוטובוס מהדרין (או הצורך בהם) ועמוס לא הכיר (כנראה) שום נוסח תפילה.
כך, גם חייהם וכתיבתם של חז"ל בחמש המאות הראשונות לספירה, היו עולם שלם של ויכוח והתפתחות יהודית, של פירוש ודרשנות. מפורסמות במיוחד המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל המייצגות תפיסות עולם אידיאולוגיות מנוגדות כמעט לחלוטין זו לזו שעליהן נאמר לבסוף ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים". מפורסמת מעט פחות נטייתו של רבי יוסי הגלילי לאכול עוף בחלב או יופיו וגודל איבר מינו של רבי יוחנן שלא תאמו שום קוד צניעות בעבר או בהווה.
תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, המתפתחות לאורך מאות ואלפי שנים, מעניקות אופי ובעיקר משמעות שונה לגמרי לכל פעולה בחיי היום-יום של היהודי (בלי לגלוש יותר מדי אל תוך הקבלה רק אומר שקבלת האר"י לדוגמא, מעניקה משמעות סמלית לכל פעולה דתית עד כדי כך שכל תפילה ברכה או נעילת נעל מקרבת או מרחיקה את הגאולה). לעומת המיסטיקה, הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים ציירה יהדות בעלת תפיסת עולם פיסיקלית-פילוסופית המתבססת על דגמים ניאו-אריסטוטלים וניאו-אפלטונים.
אני מספר את כל זה רק בשביל להבהיר שהיהדות אינה רק נחלתו הבלעדית של האיש שלובש שחורים. היהדות היא אוקיאנוס עצום ובו זרמים רבים, מעמקים אין קץ ודגים רבים. אפילו היהדות האורתודוכסית הנה צעירה למדי, בת 250 שנה בערך, נוצרה כתגובת נגד אל היהדות הרפורמית שהתפתחה בעיקר בגרמניה במאה ה18.
אם כך נחזור לשאלה בה פתחנו – "מה הן עמדות היהדות ביחס לגויים?". והתשובה – ליהדות (וליהודים) תשובות רבות לשאלה. חלק מהיחס שהפגינה היהדות כלפי גויים לאורך ההסטוריה היה יחס שלילי מאוד. רשב"י מצוטט כאומר "הטוב שבנחשים רוצץ את ראשו, הטוב שבגויים הרוג". משפט זה ניתן להסביר ולהעמיד בתוך הקשר של זמן ומקום בעזרת שימוש בכלים הסטוריים (רשב"י חי בתקופה בה היהודים סבלו תחת ידם של שליטים זרים בא"י). אך גם ניתן לומר שבמידה לא פחותה של סבירות שיתכן ודבריו של רשב"י מבטאים את השקפתו ואולי אף את השקפותיו של רבים מהקהילה היהודית בא"י באותה העת. דוגמאות נוספות ליחס שלילי של יהודים כלפי גויים ניתן למצוא במקומות רבים, התנ"ך מכיל חלקים נכבדים הקוראים להשמיד את שבעת עממי כנען, וכן את עמלק. עוד ניכרת בתנ"ך שנאה ובוז כלפי ערלים, והתעקשות על אי התערות עם זרים שמבוטאת יפה בסיפור המפורסם מספר עזרא אודות גירוש הנשים הנוכריות הנשואות ליהודים.
טקסטים נוספים המבטאים שנאה כלפי זרים, טענות בדבר היעדר נשמה בקרבם, ואף קריאה מפורשת להורגם, ניתן למצוא בתורת הסוד והמיסטיקה היהודית, בחיבוריים רבניים לא מועטים, וגם בטוקבקים באינטרנט מהשנים והחודשים האחרונים – כולם נוצרים בידי יהודים כשרים בנים לאמהות יהודיות.
אבל ישנם גם ביטויים אחרים. ספר רות הנה דוגמא נאה לויכוח פנים מקראי בעניין היחס לגויים. כל סיפור המגילה מתמקד באישה גויה (מואביה) שמתחתנת עם איש עברי ובכך קושרת את גורלה עם גורל העם היהודי והופכת לא פחות ולא יותר לסבתא-רבה של דוד המלך. הסיפור הזה מראה לנו כמה גדול היה הלובי בעד נישואי תערובת במאות הראשונות לפני הספירה. כך גם העובדה שדוד המלך נענש על רצח אוריה החיתי (והרי החיתים הם אחד משבעת עממי כנען אותם יש להשמיד!) מעידה עד כמה החיים בישראל בשנת אלף לפני הספירה לא היו מבוססי עקרונות כדוגמאת טוהר הגזע וארמים חיו בשלווה יחסית לצד אדומים, חיתיים ועבריים.
הלל הזקן ידוע בכך שהסכים לתמצת את כל היהדות כולה למשפט אחד "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא לך ללומדו". פחות מפורסמת הנה הדמות למענה תימצת הלל הזקן את התורה כולה, היה זה, כמה מפתיע, גוי שביקש להתגייר כדי שיוכל ברבות הימים להיות לכוהן גדול. הייתה בבקשתו של הגוי מהלל ללמדו את כל התורה על רגל אחת משום קינטור של ממש כלפי היהדות, אלא שהלל התייחס אל בקשתו של הגוי ברצינות גמורה ועל כן אף ניסח למענו את אותה תשובה יפה. ואולי יש בכך רמז לאופיו של הלל הזקן ויחסו שלו אל הגויים.
בקשה סיום: חברי החילוניים/ מסורתיים/ דתיים/ מתלבטים/ ליברלים/ תרבותיים – אל תוותרו על יהדותכם ואל תתייאשו. ליהדות פנים רבות, חלקם יפים וחלקם מכוערים, מצאו בה את הפנים היפים והפכו אותם לשלכם, ואל תשכחו שליהדות ישנם גם כמה וכמה פנים שעוד לא נוצרו עדיין ואולי אתם תהיו אלו שיזכו לעצב אותם. בהצלחה!
וכו' וכו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה