ועיניתם את נפשותכם

בעוד מספר ימים יצומו מיליוני יהודים בארץ וברחבי העולם. יום הכיפורים הפך במאות השנים האחרונות לחג החשוב ביותר בעולם היהדות. ישנה התכוננות מיוחדת לקראת יום הכיפורים, התכוננות שמתחילה בראשית חודש אלול עם תחילת חודש הסליחות, מקבלת תנופה בראש השנה ונכנסת לישורת אחרונה בעשרת ימי תשובה שבסופם היהלום שבכתר – צום ותענית יום הכיפורים.

אני עוד קורא את כותרות מוספי החג שנותרו זרוקים בביתי מאז ראש השנה. ישנו מנהג שחוזר בשנים האחרונות לספור את אוכלוסיית המדינה ולדווח על מימדיה מדי ראש השנה. לצד נתון מספרי זה מוסיפים עורכי העיתונים, מתוך אג'נדה עיתונאית-חברתית ראויה לציון, את מספר הילדים הנזקקים\עניים\רעבים במדינה. השנה מספר הילדים הרעבים במדינתנו עומד על מעט יותר מחצי מיליון.

ומבלי לזלזל ולו מעט בילדים רעבים אבקש להזכיר אוכלוסיות נוספות שהרעב שלהן מטריד אותי לא פחות: זקנים, נכים, קבצנים, חסרי בית, משוגעים המסתובבים ברחובות, נרקומנים, מולני שכר ועובדים בשכר רעב.

כל הרעבים הללו, יחדיו עם הילדים הרעבים, מוצאים את עצמם נתמכים בעמותות המחלקות ארגזי מזון לחגים וכן הם מתנקזים אל חופי בתי התמחוי (המופעלים על ידי חסידי אומות עולם מודרניים) המעטים הפזורים במדינתנו. בית תמחוי אחד מיוחד צד את עיני, קטן ונחבא אל הכלים בקצה רחוב סלמה בתל אביב בואכה התחנה המרכזית החדשה. מקום קדוש זה פועל מדי שבוע בין הימים א-ה ומעניק שתי ארוחות חמות במחיר סמלי או בחינם למי שידו אינו משגת. בימי שישי מחולקות בבית התמחוי שקיות ובהן מצרכים לשבת.

ביקור בודד בבית התמחוי שברחוב סלמה לפני מספר שנים סמוך ליום הכיפורים עורר בי מדרש חילוני קצר בדבר הקשר בין השבת, יום הכיפורים, הצום והרעב. אינני יודע מה דעת ההלכה בענייני שבת ויום כיפור, וגם בענייני צומות ורעב אני יודע מעט מאוד. המדרש אם כן הוא מבחינת מחשבה ליברלית פרטית שלי שמשתמשת בטקסטים מן המקורות לשם השראה ומתן תוקף.

נאמר על יום הכיפורים בספר ויקרא: "ועיניתם את נפשותכם". הציווי מופנה ליחיד. על כל אדם לענות את נפשו שלו. ואין עליו לענות בהכרח את נפש זולתו. מבחינה זו יום הכיפורים הנו החג האינדבידואלי ביותר במסורת היהודית, מקומה של הקהילה כמעט נעדרת בו לחלוטין, בעוד שהאדם עומד אל מול אלוהיו ונשפט באופן פרטני על חטאיו. על השבת לעומת זאת נאמר: "וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיך". משמעות הציווי היא ברורה – השבת לא חלה רק על האדון, לא רק הגבר הפטריארך צריך לשבות מכל מלאכתו, אלא גם כל הפועלים הקטנים הנמצאים תחתיו – האישה, הילדים, העבד, האמה, הבהמה (!) ואפילו הגר. (ואולי גם ניתן להפוך את סדר הדברים – במקרה והאדון היה ממשיך לעבוד, הרי שקל וחומר שגם עבדיו ובהמותיו ימשיכו לעבוד כמוהו, לכן מנוחת האדון היא מבחינת תנאי ראשוני למנוחת הכפופים לו. ועל כן אין פלא שיום השבת מקבל תוקף בזכות מנוחותו של האדון העליון – אלוהים).

יש בשבת אם כן משום קריאה לאחריות קהילתית. על האדון לוודא שכל הכפופים לו, אלו שביום יום משרתים אותו ועובדים למענו יזכו במנוחתם. וזה תמצית ההבדל בין יום הכיפורים ליום השבת – יום הכיפורים חל על היחיד, היחיד מצווה לענות את נפשו שלו ולא את נפש זולתו, בעוד שבשבת על היחיד מוטלת האחריות לוודא שאלו המשרתים אותו ינוחו כמוהו.

וראו זה פלא! בישראל 2010 מתעקשים רבים, וביניהם גם חילוניים גמורים, לחייב את הקהילה כולה למלא אחר מצוותיו הקשוחות של יום הכיפורים. יום כיפור הוא יום אדוק בישראל: אין טליוזיה, אין רדיו, התחבורה ציבורית מושבתת, כל המוסדות סגורים ואין איפה לקנות מזון (שלא לדבר על בתי תמחוי הסגורים הרמטית). וביום שבת? בדיוק ההיפך! המרחב הציבורי שוקק בעובדים, הכל חי ופועל. רק מיעוט של אדונים בעלי יכולת מנצלים את יום השבתון למנוחה. הגר, העבד, האמה והבהמה עושים ביום השבת שעות נוספות.

ולעניין הצום והרעב. יש לי טענה אחת כלפי בתי התמחוי – שהם סגורים בשבת. אם באמת אכפת לנו מהאוכלוסיות החלשות במדינתנו, ואם באמת אנחנו רוצים לדאוג להם, יום השבת המייצג אחריות קהילתית צריך להיות יום חגם. ביום שבת צריכים הנכים, הזקנים, העניים, החולים ומוכי השיגעון להסב סביב שולחן שבת עליו מפה לבנה וכל טוב מטעמים חמים. אני מתבייש בכל פעם שאני מדמיין זקן חולה מנסה לפתוח את קופסאת הטונה ולמרוח אותה על הלחם האחיד שקיבל בשקית לשבת.זקן שצריך לבשל בבית שלעיתים אין בו גז, או לשבת בדד עם אוכל קר ודל.

בית התמחוי שדואג להזין חמישה ימים בשבוע את האוכלוסיות החלשות ביותר במדינה, גוזר על אותן אוכלוסיות בדיוק, אחת לשבוע יום צום. זהו יום כיפור 52 פעמים בשנה.

על כן אני פוסק הלכה חילונית תל אביבית חדשה: יש לפתוח את בתי התמחוי בכל ימות השבוע, 365 ימים בשנה ולהגיש בהם אוכל חם ומזין לכל דורש. בתים אלו צריכים לקבל מימון ממשלתי מלא לשם הפעלתם השוטפת ולא להסתמך על טוב ליבן של עמותות צדקה.

גמר חתימה טובה וצום קל (לכל מי שצם).

וכו' וכו'.

למטיבי לכת אני מעוניין להמליץ על קריאה בהלכות יום הכיפורים במסכת יומא בתלמוד הבבלי (בעיקר בפרק השמיני), שם ניתן לראות כמה רחוק מוכנים חכמי התלמוד ללכת דווקא כדי לפתור אוכלוסיות מן הצום, ועד כמה הצום שכיום מקבל אצלנו מעמד עליון (או לפחות מעמד של "ספורט אולימפי" – האם נצליח לעמוד באתגר) הנו משני בחשיבותו בעיני חז"ל עד כדי כך שהם מתירים להאכיל אישה הרה (בתבשיל עם חזיר) שנתעורר אצלה תיאבון בעקבות רחרוח אותו תבשיל לא כשר (תלמוד בבלי, מסכת יומא פרק ח' דף פ"ב א').