יום חמישי, 14 באפריל 2011

למה מדי שנה אנחנו קוראים את ההגדרה של פסח ולא מבינים כלום? (או לפחות מבינים מעט מאוד)


כאשר אנחנו קוראים את ההגדה של פסח אנחנו נתקלים לרוב בקושי להבין בדיוק על מה מדברות הדמויות בהגדה ומה הן מנסות לומר לנו. אחת הסיבות לכך שאנחנו לא לגמרי מבינים מה קורה שם היא שההגדה של פסח בנויה ברובה הגדול בדמות של "מדרש תלמודי". מדרש תלמודי הנו שיטה בה חכמים משוחחים על טקסט מוכר – שואלים עליו שאלות, מעירים עליו הערות, מספרים עליו סיפורים ומתווכחים עליו.

שלושה קשיים עומדים בפנינו כאשר אנחנו מנסים "לפצח" מדרש תלמודי:

1. לרוב אנחנו לא מכירים את טקסט אותו החכמים בוחרים לדרוש (ובגלל זה אנחנו לפעמים מערבבים בין הטקסט אותו הם מצטטים לבין מה שהם אומרים עליו).
2. לרוב הטכניקה של המדרש התלמודי לא מוכרת לנו. החכמים לעיתים משתמשים ב"קודים" פנימיים, שואלים שאלות קצרות או מספרים סיפורים מתוך עולמם, כדי להבין מה הם שואלים (ועל מה) ומה הם עונים צריך לפתח רגישות לטקסט וניסיון.
3. השפה של החכמים היא לא השפה שלנו.

כדי לתת לכם דוגמא למה זה בדיוק מדרש תלמודי יצרתי לנו מדרש תלמודי על שיר שכולנו מכירים – "יונתן הקטן".

יונתן הקטן זה יוני נתניהו שדווקא היה בכור לאחיו בנימין אלא שיוני מת וזכרו נשכח בעוד שבנימין אחיו נבחר פעמיים לראשות הממשלה ועל כן עלה ממנו, ורבי יהודה אומר זה נתן יונתן שהיה ענק אך עמד בצילם של שני ענקים גדולים ממנו נתן אלתרמן ונתן זך. רץ בבוקר אל הגן מלמד שלא כיוון צעדיו מלכתחילה אל העץ כי אם פגע בו בדרכו אל מקום אחר ורק ציוצים מן העץ גרמו לו לנסות כוחו בטיפוס. הוא טיפס על העץ אפרוחים חיפש אמר ריש לקיש מכיוון שלא הלך אל הגן טעה לחשוב שאפרוחין על העץ אילו היה מקפיד בלימודו בגן היה יודע שעל העץ גוזלין ולא אפרוחין ענה לו רבי עקיבא אין זאת כך והרי אני לא למדתי עד גיל 40 ובכל זאת ידעתי שאפרוחין על הקרקע וגוזלין על העץ גם יונתן צריך היה לדעת שאפרוחין אין על העץ ואם טעה לחשוב הרי שהטעו אותו. אוי ואבוי לו לשובב חור גדול במכנסיו אמר רבי יוחנן חור גדול לו באחוריו שראו לו את הטוסיק אמר ריש לקיש בקדמת מכנסיו ועל כך הוסיף בן זומא על כן נקרא שמו יונתן הקטן אמר רבי עקיבא שהיה החור גדול מלפנים ומאחור אלא שלבש תחתונים ולכן לא ראו לו את ה***. הוא טיפס על העץ אפרוחים חיפש אמר רבי יהודה חזרה זו באה ללמד שלא פעם אחת טיפס על העץ כי אם פעמיים אחת נהיה לו חור באחוריו וכיוון שלא מיהר בחזרה לגן לקנות דעת עלה פעם נוספת ונקרעו מכנסיו בשנית מלפנים.

כמו שאפשר לראות השיר "יונתן הקטן" פורק על ידי לחלקים קטנים בני מילה אחת או כמה מילים ועל כל חלק שאלו חכמים שאלה או העירו הערה או סתם ניסו להראות שהם יכולים לומר עליו משהו. באופן כללי ניתן לראות שהמדרש ניסה לענות על השאלה "מי הוא יונתן?", "למה הוא טיפס על העץ?", "מה הוא הגן אליו הוא רץ?" "איזה חור נוצר במכנסיו?" ו"למה מוזכר פעמיים שהוא טיפס על העץ?". התשובות מאידך נעות בין הרכילותי, לדידקטי-חינוכי, פסיכולוגי, פוליטי, פורנוגרפי והומוריסטי. אלו הן גם הנקודות העיקריות בהן נוגעים חכמי התלמוד בדרשותיהם בהגדה של פסח, כאשר ניתן להוסיף עוד שני אלמנטים עיקריים בהם נוגעים חכמי התלמוד – האלמנט הקולינירי והאלמנט התיאולוגי. או במילים אחרות – הם מדברים (ודורשים) הרבה על אוכל ועל אלוהים.

אז על מה דורשים החכמים בהגדה של פסח? או במילים אחרות – מה הוא ה"יונתן הקטן" שלהם אותו הם מפרקים ועליו הם מדברים?
ובכן, ה"יונתן הקטן" של החכמים הגדה הוא בעיקר הטקסט מתוך דברים כ"ו והרי הוא לפניכם.

א וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.  ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.  ג וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.  ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.  ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה.  ז וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ.  ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.  ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

הטקסט הזה (אין צורך לקרוא את כולו) כנראה מתאר מציאות מהווי החיים של ימי בית ראשון. הטקסט מספר כיצד עם הבאת הביכורים בחג השבועות מגיע החקלאי לבית המקדש ומעניק לכהן את הביכורים ואת הקורבן אותו הוא מעוניין להקריב לאלוהים. לאחר מכן ישנה תפילה קצרה – או אולי טקסט הודיה כלשהו – שהמאמין צריך לדקלם. הטקסט הזה מספר בקיצור נמרץ את סיפור יציאת מצרים (אלו המילים שהדגשתי בעבורכם בתוך הטקסט). ואת הסיפור הזה שככל הנראה כולם בעם ישראל של אותה עת הכירו בע"פ – כמעט כמו שאנחנו מכירים את "יונתן הקטן" – דרשו חכמי התלמוד בהגדה של פסח. אתם יכולים לעקוב אחרי המדרש שלהם שמתחיל מעט אחרי הסיפור החביב על ארבעת האחים ומסתיים קצת לפני הקטע בו מניחים לנו להתחיל לאכול.

אין ספק שבהסבר הקצר שלי אודות ההגדה של פסח והטכניקה של "המדרש התלמודי" המופיעה בו לא פתרתי את כל הקשיים שאנחנו חווים מדי שנה כאשר אנחנו מנסים לשבור את השיניים ביחד עם כל המשפחה בקוראנו את ההגדה. אני רק מקווה שנתתי כיוון אחד להבנה מעט יותר מעמיקה של הטקסט, או לכל הפחות הענקתי כלי באמצעותו יהיה יותר קל להשתלט על מה שקורה בה ולעשות לעצמנו מעט "סדר" בראש.

ואל תדאגו, אם לא הבנתם הכל זה גם בסדר. גם אני לא מבין חלקים נרחבים בהגדה ובליל הסדר. בגלל זה כנראה יהיה לי מעניין לחזור ולקרוא בו גם בשנה הבאה ובזו שתבוא אחריו. חג שמח!


וכו' וכו'


(תודה למורי, רני יגר, שחשף אותי לטקסט מתוך דברים כ"ו ולכך שההגדה של פסח דורשת אותו)

יום ראשון, 30 בינואר 2011

פוסט טראומה


באמצע הלילה באביב 2003 במצודת כח תחת עץ אלה ענק רן הכה אותי.
הוא הכה אותי פרק זמן לא ידוע – אולי חמש דקות, אולי חצי שעה – ואני לא הכיתי בחזרה. רק עמדתי פעם אחר פעם וסירבתי לוותר. ורק כאשר נכנעתי לבסוף והוטלתי באפיסת כוחות חסר נשימה על האדמה הוא עזב אותי וחזר לישון.

באותו הלילה, בכח, פניתי למדריך החברתי של המכינה בה הייתי וביקשתי ממנו לחזור למבנים של המכינה. אמרתי לו שנפצעתי, שהלכתי להשתין ונפלתי, אבל באוטו בדרך למכינה כבר סיפרתי לו את האמת על מה שקרה וביקשתי ממנו לא לגלות לאף אחד. אני חושב שהתביישתי במה שקרה, ואולי עוד יותר הרגשתי אשם, הרגשתי שהריב הארוך ביני לבין רן שבא לאחר החברות ביננו היה באשמתי, הרגשתי שבמילים שאמרתי ובפעולות שעשיתי דחפתי את רן להכות אותי.

באותו הלילה במכינה הלכתי להתקלח. ושטפתי ושטפתי ושטפתי את כל הכאב, והבושה, והענפים והעלים שנתקעו לי בשיער, והמים החליקו ממני פעם אחר פעם עכורים, מסירים עוד שכבה של אבק עלבון ודם קרוש אל הביוב.

בבוקר, כשקמתי, רן נכנס לחדרי. הוא ישב על כיסא מול המיטה שלי. אני ישבתי מכווץ על המיטה. רעדתי. הוא דיבר בקול שקט ובטוח ואמר לי שני דברים. דבר ראשון הוא אמר לי שהוא מתבייש בעצמו על מה שהוא עשה לי בלילה. שזו הייתה מפלצת שיצאה ממנו והוא לא גאה בה.
הדבר השני שהוא אמר לי היה שהמפלצת הזו והפורענות של ליל אמש הם כולם באשמתי. שאני גרמתי לו להכות אותי. דחפתי אותו לזה בלית ברירה.

ואני ישבתי שם רועד מתחת לשמיכה, ומפחד שפתאום עוד רגע המפלצת הזאת תתעורר שוב, והסכמתי איתו. הרגשתי שזה באמת היה באשמתי. הרגשתי שאני גרמתי לרן להכות אותי, בחוצפתי, גאוותי, בריב המטופש ביננו שהתעקשתי לא להניח לו, בכך שנעמדתי מולו פעם אחר פעם, בכך שאפילו לא הסכמתי ללכלך את ידי בלהכות אותו בחזרה.

ולמרות שאף אחד מאיתנו לא אמר את זה היה ברור לשנינו שמאורעות הלילה הזה צריכים להשמר בסוד. ואכן, מלבד האבנים והעצים שהיו עדים לכל מעשינו בלילה, אף אחד לא ידע.

ואחרי אותו לילה בכח, ואותה שיחה קצרה עם רן בבוקר יום המחרת, נסללה דרכי מחוץ למכינה. הרגשתי רע, וכואב, ומושפל, ברחתי לשינה והתבודדויות ארוכות, הרחקתי מעלי חברים והרגשתי שמקומי לא שם. רציתי רק לברוח.

כאקט כמעט אחרון של יאוש פניתי ליוסי, ראש המכינה באותם הימים, והתוודתי בפניו. סיפרתי לו על מה שקרה וביקשתי שיעזור לי. ויוסי, כאיש חינוך ממדרגה ראשונה, לקח אותי ואת רן לשיחה משותפת וניסה לעשות ביננו ''סולחה''. ''אתה לא היית בסדר'' הוא אמר לי, ''ודחפת את רן להכות אותך''. ''אבל גם רן לא היה בסדר בכך שאיבד שליטה ועשה את מה שעשה''.

מה שיוסי עשה באותה השיחה היה בעיני שחזור של המכות שחטפתי מרן באותו הלילה. הוא אמר לי שאני אשם בכך שפוצצו אותי במכות והשאירו אותי כמעט מעולף על הקרקע. הוא אמר לי שהאלימות שרן הפגין כלפי היא שלב הגיוני במהלך ובו שני בני אדם (במקרה הזה – אני ורן) רבים ריב טעון.

שני דברים למדתי בעקבות אותו אירוע במכינה באביב 2003 :

1. שחודשים ושנים לאחר אותו אירוע המשכתי להאמין שאני אשם. זה כמעט מגוחך אבל כמו כל אישה מוכה הרגשתי שהידיים שהתעופפו והמפלצת שהתעוררה הם באשמתי. הרגשתי צורך לגונן על רן הרגיש והמסכן, שנאלץ בניגוד לרצונו להכות אותי, רן, שאני הוצאתי מתוכו את המפלצת.

2. אבל גם גיליתי דבר או שניים על עצמי. נוכחתי שבאמת היו הרבה מקומות בהם לא הייתי בסדר. וודאי שאין זה אומר שהגיע לי שיכו אותי, אבל בהחלט הייתי לא פעם בריון. בריון מהסוג שלי, בריון עם משקפיים.
פעם אחר פעם השתמשתי בשכל שלי, בלשון הזריזה שלי, בעין החדה שלי – בשביל לזמן ליריבי עלבון צורב. ידעתי למצוא את הנקודות הרגישות וללחוץ עליהן בתזמון המושלם, ידעתי איזו מילה משפיל את העומד מולי עד עפר, וידעתי איך לגרום לו להרגיש עד כמה הוא אידיוט בעיני.
והביריונות הזאת היא ביריונות לכל דבר. ורן סבל ממנה. אני לא אומר שהגיע לי לקבל מכות אבל אני יודע שרן הועמד במבחן קשה, קשה מאוד. ואני מאז אותו היום השתדלתי ואני עדיין משתדל לזכור שיש לי הרבה מאוד כוח, ועלי להשתמש בו כדי להבין יותר טוב אנשים, להתחבב עליהם ולעזור להם ולא כדי לפגוע ולהשפיל. שאת המצויינות שבי אני אבטא ע''י הגבהת עצמי וסובבי ולא ע''י כך שאוריד את כל מי שנמצא על ידי.

ואני מספר את כל הסיפור הזה כיוון שאני יודע עד כמה קשה לנו לפעמים להתלונן על אלימות. כמה קשה לנו לומר ''די, אני לא מוכן!''. אני גם יודע שפעמים רבות זה לא יד שמחטיפה אלא לשון שמצליפה, גורמת לנו להרגיש קטנים ועלובים, וגם אז – כל כך קשה לומר ''מספיק!''.

ואולי עוד יותר קשה להשתחרר מהמחשבה שאתה אשם וזה מגיע לך.

שבוע שעבר, לאחר חצי שנה ובה אני סופג מדי שבוע עלבונות, השפלות ויחס בוטה ואלים מצד המדריכה שלי בתעודת ההוראה, ביריונית עם משקפיים, כתבתי לה מכתב ובו אמרתי לה שאני מאוד מכבד אותה ואת הסמכות שלה אבל מסרב לקבל את האלימות שהיא מפגינה כלפי. אמרתי לה שאני לא מוכן שהיא תשפיל אותי בפני חברי או בארבע עיניים, אני לא מוכן שהיא ''תוכיח'' לעולם קבל עם ועדה עד כמה אני טיפש או צבוע, אני לא מוכן לחטוף ממנה.

הנהלת התוכנית זימנה אותי לשיחה. יצאתי ממנה לאחר שעה עם דמעות בעיניים. בשיחה הובהר לי שעשיתי מעשה מאוד חמור. ושבכלל אף אחד לא פגע בי. ואם נפגעתי או הושפלתי אז זה רק מכיוון שלא הבנתי והתנגדתי לדרכה ההוראתית של המדריכה שלי. בעקבות אותה שיחה הרגשתי כיצד המעמד שלי בתוכנית הלימודים מתערער והדלת להעזבתי נפתחת לרווחה. לגבי האפשרות שאולי מה שאמרתי הוא נכון, ולזכותי לבקש מאדם, גם אם הוא נמצא מעלי מבחינה היררכית, שלא לפגוע בי – כל אלו זכו לביטול מוחלט.

ברוח היהדות כתרבות, אל המחנכים של העתיד, היום אני הרגשתי שכל מי שסמכתי עליו שיגן עלי עשה יד אחת עם מי שטרח במשך זמן רב כל כך לפגוע בי. ואני נותרתי לבדי חבול בלילה תחת עץ האלה הענק, ומלבד האבנים והעצים, אף אחד לא ידע.

וכו' וכו'

יום שני, 10 בינואר 2011

השטייטל של המאה העשרים ואחת


השבוע יצא לי להשתתף במסגרת לימודי בתוכנית "אופקים" באוניברסיטה בטקס קבלת שבת מודרני בנוסח "בית תפילה ישראלי". בית תפילה ישראלי הנו מוסד חדש יחסית, ברוח התקופה, המציע אלטרנטיבה מודרנית לטקסי חיים יהודיים מקובלים. טקס קבלת השבת שלו ובו השתתפתי, כלל מבחר שירים מודרנים ועתיקים, טקסטיים מן המקרא, פיוטים, הדלקת נרות, מוזיקה יפה ועוד כהנה וכהנה. הרעיון אם כן של הטקס הוא "שדרוג" הקיים. קבלת השבת מקבלת ערך מוסף ע"י הפיכתה לרלוונטית.

כמה נחמד.

בדיון שהתרחש לאחר קבלת השבת שאל המנחה האם אנחנו רואים את עצמנו לוקחים את העקרונות הללו של הטקס המעודכן שהוא הציג בפנינו לבתי הספר בהם נעבוד בעתיד? והאם אנחנו רואים את עצמנו ממשיכים להגיע לטקסים כאלו בעצמנו?

התשובות היו בעיקרן זהות: הסטודנטים שהיו בטקס מאוד התרגשו ונהנו מהאווירה והייחוד שבטקס המודרני, הם חשו שהוא מאפשר להם לקחת חלק בטקסים שבדרך כלל לא יוצא להם לקחת בהם חלק. הם גם היו מאוד רוצים להיות חלק מקהילת מקבלי השבת, כאשר הייתה הסתייגות אחת בדבריהם והיא החשש שקיום טקס שכזה בבתי ספר אולי יכול לעורר התנגדות בשל חשש (של התלמידים או הוריהם) מכפייה דתית.

ואחרי שדיבר מי שדיבר ביקשתי גם אני את רשות הדיבור ואמרתי בערך כך: אני חושב שיש פה בילבול מסויים, אתם מדברים על קהילות ועל אנשים שחיים ופועלים בקהילות, אבל להפגש פעם בשבוע שבועיים לבושים בלבן ולשיר שירי שבת – זה לא הופך אתכם לקהילה.

שירי שבת זה נחמד מאוד. זה יפה ומרגש. ולדעתי כדאי לעשות את זה בבית עם המשפחה סביב שולחן שבת  ובקבוק יין. אבל אם אתם רוצים לדבר על המשמעות הקהילתית של השבת אז אתם לגמרי מפספסים את העניין. לשבת ישנה משמעות קהילתית מובהקת ומספיק לפתוח את התנ"ך בשביל לראות אותה:

 שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת (דברים ה' פסוקים 11 – 14).

הרבה מאוד מילים נשפכו על ההבדל שני נוסחי הציווי על השבת בשתי הגרסאות השונות של עשרת הדברות, בין "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה') ובין "זכור את יום השבת לקדשו". כל כך הרבה דיונים סבבו סביב עניין לשוני זה שכמעט ונשכחו כל השאר – הבן, הבת, העבד, האמה, השור, החמור, הבהמה והגר. ואלו הם הקהילה עליה אנחנו מצווים בשבת. בשבת אלוהים אומר לנו שיש לנו אחריות קהילתית לכל מי שנמצא איתנו. זה לא מספיק שרק אנחנו נלבש בגדים לבנים ונשב סביב שולחן שבת. זה לא מספיק שרק אנחנו נשיר מזמורי תהילים על הטיילת בתל אביב ואחר כך ניסע עם הילדים לצימר בצפון. אנחנו צריכים לדאוג שגם הקהילה שלנו תוכל לנוח בשבת. שגם לקהילה שלנו תהיה שבת.

אבל מה זה קהילה? קהילה זה השטייטל של המאה העשרים ואחת.
אני גדלתי בקהילה קטנה בנגב. אבא שלי היה מורה בתיכון המקומי ואמא שלי הייתה גננת בגן ילדים שאחרי כמה שנים הפכה להיות קרמיקאית עצמאית. כל הנערים של הישוב למדו בתיכון אצל אבא שלי הסטוריה ואזרחות. כל הילדים עברו בגן של אמא שלי (ואחר כך כשגדלו והיא הפכה לעצמאית הם היו נרשמים לחוגי הקרמיקה שהייתה מעבירה בבית). ההורים של החברים שלי היו המורים שלי לספורט ביסודי, נהג האוטובוס של המועצה האזורית, האחות במרפאה, המורה לספרות בתיכון, הקופאית בסופר והמזכירה בבית הספר שדה. וכולם, כמעט, הכירו את כולם. ואפילו השומר בשער, שמאוחר יותר הפך להיות מטאטא הרחובות, היה אדם שהכרנו וידענו לספר שנולד בטורכיה, עלה לארץ והתעשר מאוד (האגדה סיפרה על זכייה בפרס גבוה בלוטו) אך איבד את כל עושרו בגלל נשים ומאז הוא עובד אצלנו כשומר בלילות בשער הישוב.

והקהילה שלי כללה את כולם – מהשומר בשער דרך המציל בבריכה ועד הפרופסור שעבד במכון מחקר. ולא כולם היו חברים של כולם, והם לא שרו ביחד שירים, הם פשוט היו באותו היישוב וידעו שזה מה שהופך אותם לקהילה.
אז למה הישוב בו גדלתי הוא קהילה והחברים הנחמדים ששרים שירי שבת בנמל הם לא? מכיוון שהם קהילה הומוגנית. הם שכבה אחת של אוכלוסיה שבוחרת להתנתק מהשאר. הקשר ביניהם הוא קשר רעיוני, הם מקיימים ביחד טקסים ובוחרים מתי הם רוצים לקחת חלק ומתי לאו. אבל הם לא מבינים שקהילה אמיתית כוללת את כל רבדי האוכלוסיה – את השכנה הזקנה, את פועל הניקיון, את המשוגע, המורה, הגננת, נהג האוטובוס, הקופאית והפרופסור.בעוד שאנשי הקהילה המתפללת חשבו שיוכלו להקים קהילה רק של פרופסורים.

מה שאני מנסה להגיד זה שחשוב שנתבונן סביבנו: בבניין, ברחוב ובשכונה, ונחליט שאנחנו מנהלים דיאלוג ולוקחים אחריות על הקהילה שלנו. ועוד יותר חשוב – שאנחנו מכירים אותה. אסור לנו להכנס אל תוך בועה ולחשוב שרק השווים לנו, אלו שיש להם כסף והשכלה ואנחנו מחזיקים באמונות ודיעות משותפות – רק הם חלק מעולמנו. עלינו להבין שדווקא שבת קוראת לנו לקחת חלק אקטיבי בקהילה האמיתית שלנו ולדאוג מעט לרווחתו של פועל הניקיון, לדאוג שיהיה לזקן ארוחה חמה, לדאוג לנכה, למשוגע, לפועל הזר, לילד, לאם החד הורית, לעולה החדש, לעני.

והרי, אם לא נעשה זאת ונמשיך לזמזם מזמורי חג, מה יהיה ההבדל ביננו לבין אסתר\מדונה שאנחנו כ"כ אוהבים ללעוג לה? איך נוכל לומר שהטקסים היהודיים בהם אנחנו לוקחים חלק היו יותר משמעותיים מאותה הצטעצעות קבלית של זמרת אמריקנית פופולרית?

וכו' וכו'

יום שני, 3 בינואר 2011

אהבה עצמית - זה בידיים שלנו!


בואו נדבר לרגע על נושא רציני. בואו נדבר על סקס.

לאחרונה גיליתי שלרבים מחברי לספסל הלימודים אין מין בחייהם. התגלית הזאת וההשלכות שלה התבהרו לי לאט לאט בדרך מקרה. לפני שלושה שבועות בערך ניהלנו בכיתה שיחה פתוחה למדי בקשר לשאלה "מה אנחנו נוהגים לעשות ביום שבת ולמה?" (במסגרת קורס על מחזור החגים היהודי). הרבה תשובות מעניינות ניתנו לשאלה, החל מפגישות עם חברים, המנעות מנסיעות, ארוחות משפחתיות ועד אפילו צפייה במשחקים של מכבי נתניה. כאשר הגיע תורי לדבר אמרתי שמבחינתי שבת הנה זמן מצויין להקדיש לשיחות עם בני משפחה וחברים שלא הספקתי לדבר איתם במהלך השבוע. וגם הוספתי בשבת אני מנצל את העובדה שאני וחברה שלי נמצאים בבית בלי צורך לקום מוקדם וללכת לעבודה בשביל לקשקש בניחותא, להנות זה מחברתה של זו ולפתור בעיות במכניקה של גופים בתנועה. צחוקים נבוכים רבים נשמעו ברחבי הכיתה ואני לא ממש הבנתי למה. בסך הכל אמרתי שבין היתר אני נהנה מהקרבה הגופנית והדיאלוג האינטימי שביני לבין הבחורה שאני אוהב וחולק איתה את חיי. והרי, רוב חברי לספסל הלימודים אוחזים בבן\בת זוג. חלקם אף נשואים עם ילדים. ולמרות זאת איש לא ציין שהוא מנצל את שעותיו החופשיות והטובות ביותר בשביל לנהל דיאלוג אוהב עם האנשים הקרובים לו.

חלפו שלושה שבועות ומצאתי את עצמי שוב בשיעור באוניברסיטה. הפעם השיעור היה במסגרת רב שיח בנושא "אהבה ומיניות". מורן, סטודנטית שנה שלישית בתוכנית בה אני לומד, הציגה בהרצאה יפה את החוסר שיש בנושא האהבה העצמית  לטעמה בלימודי מחשבת ישראל. היא דיברה ארוכות על סולם הצרכים של מסלו, על הליבידו של פרוייד, האהבה על פי אריך פרום, על אהבה עצמית כנרקיסיזם וכאנוכיות ועוד כהנה וכהנה נושאים מעניינים וראויים. מסקנתה הסופית הייתה שיש לתת לאהבה העצמית ביטוי חיובי בתוך מסגרת הלימוד, ביטוי שרואה באהבה העצמית ערך משמעותי בפני עצמו ולא מזהה אותה עם האנוכיות והנרקסיזם. ואני שישבתי בשקט כל ההרצאה המעניינת, הרמתי את ידי ושאלתי בשקט האם יש לדעתה מקום להתייחס, במסגרת הנושא של "אהבה עצמית", ולהגיד איזו מילה בעניין האוננות?

בעיני זה רק מתבקש שנערים בגיל תיכון יהיו עסוקים עד מעל הראש בהיבטים הפיסיולוגים המענגים של אהבה עצמית – כלומר באוננות, ויהיו הרבה פחות מעורבים רגשית ואנטלקטואלית בדיונים מופשטים סטייל פרום, פרוייד ומסלו. ולמרות זאת, ניכר היה בתשובתה של מורן לשאלתי שהיא מעט נבוכה מהעמדה בה הצבתי אותה. מבחינתה למרות שישנו ערך באהבה עצמית, אהבה שכזו היא רק אהבה מנטלית ואינה נוגעת לעניינים גופניים "מביכים ומלוכלכים". אהבה עצמית הנה אם כן דיון תיאורטי מופשט ולא באמת דבר שאנשים עושים במציאות.
וכל הדיון הזה, וגם זה שבא לפניו, רק הבהיר לי דבר מה שהייתי מודע אליו עוד קודם אלא שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע ולהגדירו, והוא שאנחנו פשוט נמנעים מלדבר על מין בצורה בוגרת וגלויה.

אך בצורות בלתי בוגרות ובלתי גלויות אנחנו מדברים על מין כל הזמן.

פתחו את הטלויזיה בבקשה ובהו מעט במרקע. אתם רואים שם רמיזות מיניות? כנראה שכן. סקס, נוהגים לומר לנו המפרסמים, עוזר למכור. פתחו בבקשה את האינטרנט וחפשו מידע על מין. מצאת אלפי אתרים פורנוגרפים? כנראה שיש מי שנכנס אליהם ומוצא בתכנים שבהם עניין. רוצים להתבונן בעניין מזווית אחרת? אין בעיה! תפתחו בבקשה מהדורת חדשות. נתקלתם בכתבות על תעשיית המין הפורחת? מחלות מין? פדופיליה, הטרדות מיניות ואונס. הכל שם רק תבחרו.

השאלה היה מה גורם לכך שישנה כל כך הרבה מיניות מנוכרת, מכנית, אלימה, נעדרת רגש ואינטימיות בעולמנו? איך זה שלכל מקום אליו נפנה את מבטנו נראה רק מין ומין ומין? ואיזה מין מין אנחנו רואים שם?

ישנה תשובה אחת קבועה שאני מאוד לא אוהב והיא אומרת כך: התודעה שלנו נמצאת תחת מבול של ידע בלתי מסונן אשר יוצר במוחות הקטנים שלנו מיני עיוותים שבסופו של דבר יולידו את האנס/פדופיל/מטריד מינית הבא. והתפקיד שלנו בתור הורים ומחנכים הנו לחסום את שטף המידע הזה כדי להגן על ילדינו הרכים והתמימים.

לטעמי מדובר בתשובה מתחמקת ומנוולת מכיוון שהיא אינה לוקחת אחריות על המידע שנכנס אל מוחותיהם של הנערים אלא רק על סינון מידע שלא יכנס אליהם. וזה אולי תפקידה של משטרת מחשבות אבל בוודאי שלא תפקידם של מחנכים בעלי תפיסת עולם פלורליסטית רחבה שמעוניינים לתת לתלמידהם כלים להתמודדות בחיים.
לדעתי בתור מורים עלינו להנחיל לילדים איתם אנחנו מדברים את התפיסה שמיניות היא עניין בריא ומענג. שמיניות היא ביטוי פיזי בוגר לאהבה בין שני אנשים בוגרים. עלינו לומר להם שאהבה היא קודם כל אהבה עצמית ורק אחר כך אהבה לזולת. עלינו לדבר איתם על העונג שבגילוי המיניות שלנו, על כך שזהו עונג אישי ואינטימי, ובעזרתו אנחנו לומדים עדינות מה היא, ותשוקה, ופנטזיה. עלינו לייחד זמן בשביל לדבר, במיוחד עם הבנות, על החשיבות של אהבת גופנו שלנו. שאנחנו יפים וטובים, ואל לנו לנסות בכוח להדמות לדוגמניות שדופות. שהגוף שלנו הוא אוצר רב ערך הנמצא בידינו, עלינו לדאוג לו, עלינו לדעת לומר "לא" כאשר אנחנו מרגישים לא מוכנים לקשר גופני עם אדם אחר, עלינו להתקדם לאט לאט בקצב שלנו ושל בני ובנות זוגנו. תלמידים צריכים לשמוע ממחנכים מבוגרים שלמין יש מקום חשוב בחיים, שמין הנו דיאלוג מענג ולא "תחרות דפיקות". כי כאשר תלמידים לא לומדים מהוריהם או מוריהם לאהוב את גופם, הם ילמדו מהטלויזיה, חבריהם או "מהאוויר" לשנוא את צורת גופם, להתבייש בכך שהם מאוננים (כי זה פיכסה, ומגעיל, ולא לעניין בכלל). נערים אומללים אלו ינתבו את האנרגיות המיניות שלהם לכיוונים שליליים ותאוותם תדחוף אותם מהר מאוד לראות במין מעין משחק חברתי. והמשחק הזה הוא משחק ציני, נעדר רוך או כל מידה אחרת של רגש והוא משחק של מבוגרים מהסרטים המשוחק על ידי מתבגרים שחיים אצלנו בשכונה. אין סיבה שילדים יחשבו שמין הוא דבר שמתרחש בין שליח מזדמן של פיצה לשלוש נערות קולג'. אבל זה מה שהם יחשבו אם הוא לא ישמעו על אופציות אחרות, בוגרות יותר הרואות במין חלק מתהליך ארוך. אם לא יהיו להם מודלים לחיקוי שידברו איתם וילוו אותם במסע מסעיר של גילוי, הם ימצאו את מה שלא ימצאו בתוך שטף המידע שקיים בעולם ולא נוכל וגם אין סיבה שנסתיר אותו מהם.

הבסיס עליו אני מעוניין להעמיד את דברי הנו זה – כל אהבה באשר היא הנה דיאלוג. האהבה הרומנטית הנה דיאלוג פיזי, מילולי ומנטלי בין שני בני אדם. אך ישנן עוד אהבות רבות אחרות – אהבת האם והילד, אהבת האמן, אהבת המחנך, אהבת עובד האדמה, אהבת הכלב לבעליו וגם אהבת האדם לעצמו. ואהבה זו, אהבתו של האדם לעצמו, הנה אהבה ראשונית הנותנת לאדם קנה מידה לאהבתו אל האחרים בעולמו. אדם צריך לדעת להיות רך כלפי עצמו לפני שיוכל לגלות רוך כלפי האחר. עליו ללמוד הקשבה לעצמו לפני שידע להקשיב לאחר. עליו ללמוד לקבל את עצמו על מגרעותיו לפני שיוכל לתפוס אחר באופן שכזה. עלינו ללמוד שיעור חשוב על אהבת עצמנו לפני שנוכל לפתוח באמת את האור הגנוז בנו ולהאיר בו על האחר העומד מולנו.

ויש באהבה ובמין לא מעט חלקים מפחידים ומעוררי רתיעה. וגם את זה חשוב לומר לתלמידים. אהבה פיזית דורשת חשיפה גופנית ורגשית, אנחנו עומדים, במלוא מובן המילה, עירומים לפני אדם אחר. וזה מפחיד ומרגש. ולכן חשוב מאוד שנדע גילוי מה הוא, ונדע עדינות מה היא, ונדע אמון מה הוא. כי אחרת, אם לא יהיה לנו ביטחון מינימלי בגופנו ובמי שאנחנו, אם לא נדע להכיל את חששותנו בתוך מסגרת כלשהי, אזי הניכור שלנו מעצמנו יבוא לידי ביטוי ביחסינו עם האחר, והם יהיו יחסים המבוססים על עלבון, פחד, כאב, השפלה וניכור. מחקרים פסיכולוגים הראו שהמרכיב המיני באונס הנו משני לעומת המרכיב בו האנס מנסה להשיג שליטה על הקורבן. פעמים רבות, המין אינו רק תשוקה או משיכה כי אם ניסיון להשיג שליטה – לשלוט באחר בשביל להקנות לעצמי ביטחון במקומי. חיפוש שכזה אחר שליטה וכוח נובע בהכרח מחסך בסיסי ביכולת לאהוב את עצמך. ולהבדיל אלפי הבדלות, בולמיה ואנורקסיה הנן שתי מחלות הנפוצות בקרב נערים ונערות בימינו המזהות את הגוף כאוייב. שתיהן גם יחד מבוססות על תפיסה עצמית של ניכור בין האדם לבין לגופו.

אז לפני שאנחנו שופכים עוד כסף על סדנא (חשובה מאין כמוה) נגד הטרדות מיניות בבית הספר או על אפליקציה החוסמת אתרים באינטרנט – בואו נדאג שיהיו מי שגם יתן לילדים שלנו תמונה חיובית על מין. שידע גם קצת מה כן לגיטימי במין ולא רק מה הן הסכנות במין וכמה זה יכול להיות רע.

הנה מאמר מעניין הסוקר מחקר על בני נוער חילונים ודתיים וצפייה בפורנו, שלוש הפיסקאות האחרונות של המחקר רלוונטיות במיוחד לענייננו.