1. לא יצאנו מעבדות לחירות.
יצאנו מעבדות לעבדות. מעבדות מצרים לעבדות אלוהים.
וכה אמר אלוהים: "כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ה 45).
2. ארבעת הבנים מופיעים כבר במקרא.
הם אומנם לא נקראים ממש בשמם (כלומר – חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול), אך השאלות שמושמות בפיהם הן שאלות מן המקרא. התשובות מעט שונות ממה שאנחנו מכירים ומעניין לראות את ההבדלים.
להלן הציטוטים:
(שאלת הרשע:) "וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות י"ב 26 - 27).
(התשובה לרשע + התשובה לתם:) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג 8 – 9).
(שאלת התם והתשובה לשאלה:) "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות י"ג 14).
(שאלת הבן החכם + התשובה לתם:) "כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ו' 20 – 21).
3. מעט פורנוגרפיה כדי לעורר את הצעירים.
הפסוקים מהם בוחרים עורכי ההגדה לצטט לצד הסיפור אודות הריבוי העצום של בני ישאל במצרים הם פסוקים סקסיים ושיריים יפים מספר יחזקאל: "רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז 7 – 6).
הבעיה היחידה, שאולי כלל אינה בעיה בעיני עורכי ההגדה, היא שהפסוקים הללו הם חלק מתוך סיפור מיתולוגי שונה לגמרי אודות לידת האומה העברית. הסיפור של יחזקאל מספר על אומה ממזרה שנולדת בכנען לאב אמורי ואם חיתית. האומה הזאת ננטשת עם לידתה בשדה והאלוהים עובר עליה ומאמץ אותה לו לילדה ומאוחר יותר הופך אותה לאשתו. אם כן, לא אבות, לא עבדות מצרים, לא משה ולא ביד חזקה כי אם לידת ממזרה כנענית מעורבת שננטשת בשדה וזוכה לאימוץ, כמעט מתוך רחמים.
להלן הפסוקים: "וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז 3 – 6).
4. פסח זוכה לעדכון עם שיבת ציון.
בימי בית ראשון, לפחות כפי שזה נראה מן הכתובים במקרא, חג הסוכות היה החג המשמעותי ביותר מבחינת הפעולות הפולחניות שננהגו בו. חג הסוכות ככל הנראה היה חג בעל חשיבות פוליטית ובו עלו בני הממלכה לרגל למקדש המרכזי בירושלים ובדרך זו הביעו נאמנות לשליט וכן חיזקו את תחושת ה"עם האחד" שלא הייתה ברורה מאליה באומה המורכבת משנים עשר שבטים נבדלים.
כאשר ירבעם בן נבט מפצל את הממלכות לממלכת ישראל צפונית וליהודה הדרומית הוא מזיז בחודש את תאריך חג הסוכות כדי למנוע מתושבי ממלכת ישראל מלבוא אל בית המקדש בירושלים. על פי הבנתי הוא לא טורח להזיז את התאריכים של שני הרגלים הנוספים (פסח ושבועות) בעיקר מכיוון שהם לא היו קיימים עדיין בתקופתו, לפחות לא בתור חגים ובהם עולים לרגל למקדש המרכזי.
כך גם חנוכת בית המקדש השני נערכת בסוכות. וגם חנוכה, הוא למעשה חג החנוכה המחודשת של בית המקדש שחולל ונטמא המדמה חגיגה מאוחרת של חג הסוכות (חג חנוכת בית המקדש). על כן חג החנוכה נמשך שמונה ימים – כמספר ימי חג הסוכות.
חג הפסח אם כן זוכה לקבל משמעות מיוחדת רק עם יציאת בני ישראל לגלות בבל. רק אז מתעורר הצורך הפסיכולוגי העמוק בקרב העם לשמוע סיפורים אודות אומה שאלוהיה נטש אותה בגלות אך חזר והעלה אותה בדרך נס בחזרה לארצה. הנס הוא אם כן העדר המעורבות הישירה של העם במעשה הפלת השלטון והיציאה ממצרים, והוא מקביל לתהפוכות הפוליטיות שאירעו באותן השנים עם עליית כורש לשלטון והצהרתו שאיפשרה ליהודים לחזור לארצם. כך, גם תהליך היציאה ממצרים מקבל משמעות סמלית עם קבלת התורה, אשר חקר המקרא מניח שאכן נערכה באופן סופי בימי הגלות. על כן לא מפתיע שעם החזרה לארץ ישראל מקריא עזרא הסופר מן התורה וכורת ברית עם העם (כפי שעשה משה עם העם על הר סיני וכן בשנית על הר נבו). קריאה זו של התנ"ך וכריתת הברית עם העם נערכת גם היא בתאריך סמלי – במסגרת אירועי ה"הקהל" הראשונים בהסטוריה – בחג הסוכות.
וכו' וכו'.
