פעם, במהלך לימודיו של אחי לתואר ראשון במדעי הרפואה, הוא לקח קורס בחירה בנושא "רפואה ביהדות". הקורס הזה אמנם לא קירב אותו באיזו מידה שהיא אל חיק היהדות (כשם שלימודי "מדעי הרפואה" לא קירבו אותו בשום צורה לההפך להיות רופא), אבל הם כן הגדילו במעט את מאגר הסיפורים הגדול ממילא שלו. והנה סיפור שסיפר לי בעקבות אותו הקורס:
בטקס החתונה היהודי, רגע לפני שהחתן "שובר את הכוס", הוא מדקלם את המשפט הבא: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי"*. התיאור הפיזיולוגי המופיע בפסוק, כך סיפר לי אחי, תואם במדויק תסמינים של אדם שחטף מכה חזקה בחלק השמאלי-אחורי של ראשו. כלומר – אדם שחטף נבוט בחלק השמאלי-אחורי של ראשו יגלה אובדן זכרון (אם אשכחך), המוטוריקה של צדו הימני של גופו תפגע (תשכח ימיני), והוא יתקשה בדיבור (תדבק לשוני לחכי). למעשה הפסוק אומר משהו כזה: "אם חלילה אשכח את ירושלים – שאלוהים יעשה אותי כמו הבחור המסכן והדפוק הזה שחטף מכה בראש ומאז הוא מתקשה לזכור, לדבר ולהניע את צד ימין של גופו!".
סיפור נחמד.
נשאלת השאלה - למה יהודים בכלל צריכים לשבור כוסות רגע לפני שהרבי מכריז עליהם כ"בעל ואישה"? טקס החתונה עצמו מסביר את העניין בערך כך: כדי להזכיר לכל הנוכחים שבית המקדש חרב. כלומר, אם נתרגם את העניין ליהודית, טקס החתונה אומר לנו לא להיות שמחים מדי, אמנם ישנו זוג שמתחתן עכשיו וזהו יום חגו, אבל באופן כללי אנחנו עדיין יותר אבלים מאשר שמחים, בית המקדש היקר שלנו נחרב לפני אלפיים שנה ומאז אנחנו עדיין בוכים עליו בכל יום ובכל שעה.
כמה הבכי הזה יהודי מצידנו. וכל ההבדל שבעולם בין שבירת הכוס אצלנו תחת החופה לבין שבירת הצלחות במהלך החגיגות היווניות העליזות בטברנות על הים.
אבל, מסתבר שישנו עוד הסבר לאותה שבירת כוס ביום החתונה. וההסבר הזה אפילו מעניין יותר מההסבר ה"מסורתי" לשבירת הכלים**. והנה הסיפור***:
בנו של רבינא (חכם תלמודי) עשה משתה נישואין לבנו. במהלך המשתה הוא שם לב שהחכמים במשתה שמחים מאוד ונראה היה לו שהם אפילו פורקים כל עול. לקח כוס זכוכית לבנה יקרה שעלתה 400 זוז ושבר אותה לפניהם ובתגובה החכמים נעצבו.
השמחה, אם כן, על פי קטע תלמודי זה, היא דבר מסוכן. אסור לשמוח יותר מדי, השמחה יכולה להוביל אותנו חלילה לפריקת כל עול. אקט שבירת הכוס נועד כדי לזעזע את עולמם של החכמים, לטלטל אותם כדי שיבינו עד כמה בשמחתם הרחיקו לכת. חובה על אדם להיות כל הזמן עם היד על הדופק, שחלילה לא ישמח יותר מדי, שלא יצא מגדרו, שלא יפרוק עול, שחלילה לא ישבור את הכלים.
ואני מתבונן בטקס החתונה היהודי וחושב לעצמי שאין זה ממש משנה אם שוברים את הכוס בגלל בית המקדש או כדי להזכיר לנו לא להיות שמחים יותר מדי (והרי – שתי האפשרויות מוהלות מעט עצב אל תוך שמחת החוגגים), וגם הפסוק המורה לנו לזכור את ירושלים, אין זה משנה האם הוא דיאגנוזה רפואית או מליצה שירית נחמדה. מה שכן משנה לי, ואת זה רבים וטובים שוכחים, זה שבטקס החתונה, ממש מתחת לחופה, בין הרבי לבעל שובר הכלים, גם עומדת אישה אחת, נרגשת, שלא ממש אומרת או עושה שום דבר.
וחשוב לומר בצורה הברורה ביותר – טקס הנישואין, על כל היופי שבו, הוא טקס ובו החתן קונה את אשתו מתחת לחופה. וה"כתובה" עליה חותמים הצדדים והעדים הנה חוזה משפטי לכל דבר, אשר מתעד כיצד כסף (וירטואלי בדרך כלל) מחליף ידיים בין משפחות החתן והכלה, ובתמורה הכלה עוברת מחזקת אחריותו של בית אביה לרכושו ולחסותו של בעלה החדש.
על כן, ולפחות למען מראית העין של השיוויון המגדרי, אני מעוניין להוסיף תוספת קטנה אך משמעותית לטקס הנישואין היהודי המסורתי – אני מבקש להוסיף אקט סמלי אחד אותו תבצע האישה תחת החופה. וכפי יודע כל אדם שהתנסה במערכת זוגית בחייו; כאשר אחד מבני הזוג שובר את הכלים זה רע מאוד, אבל אם כבר שוברים את הכלים לפחות שיעשו את זה ביחד.
ולכן אני קובע היום, 17.12.2010, ערב שבת, י"א בטבת, פסק הלכה חדש האומר ש:
מעט לפני שהחתן שובר את הכוס שלו תשבור האישה כלי. יהיה זה כוס לבנה, אגרטל פורצלן, צלחת או קערת מרק. ולצד שבירת הכלי היא תזכה לפתוח את פיה ולומר את המילים הקדושות שחשוב שיהיו חרותות על לוח לבם של כל האוהבים שהזמן, כמו נבוט באחורי הראש, עוד חלילה ישכיח מראשם דברים אלו או אחרים:
ואם אתכסה בפנים
תחת הר העננים
תזכיר לי שלא אשכח
ואם יום אחד ידעך
גם הכוח להחזיק –
שלא אשכח.
(ואם אתכסה בפנים\ מילים: צוריה להב)
* פסוק זה, מופיע לראשונה במזמור קל"ז של תהילים המוכר לחלקנו כמזמור הפותח במילים "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו"
** "שבירת הכלים" הנו ביטוי מתחום תורת הסוד והמיסטיקה היהודית. הוא מרמז על הכרונולוגיה של הבריאה ובה אלוהים יצר כלים כדי להכיל את האור האלוהי. כלים אלו נסדקו ונשברו בעקבות עוצמת שפע האור האלוהי שנמסך לתוכם וכך חדרו לעולמנו ניצוצות אלוהיים מתוך אותו אור ראשוני ששכן בכלים. ניצוצות אלו לעיתים כלואים בתוך "קליפות" – החומר השלילי והאפל שממנו היו עשויים הכלים. מטרתם של החסידים בעולמנו, ע"פ קבלת האר"י, הנה גאולת הניצוצות מתוך הקליפות הארציות והשבתן אל האלוהות. הם עושים זאת דרך מילוי מצוות מתוך אמונה שכל מצווה, קטנה ככל שתהיה, יכולה לגאול ניצוץ. ומצוות רבות המתווספות זו לזו ובסופן שישוב האור האלוהי למקומו הנכון ותבוא גאולה לעולם.
*** מעובד ומתורגם על ידי מתוך: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א עמוד א'.
