גרפיטי חצבים וארנבים ברחוב פנקס ערב שמחת תורה 2010

ארנב 

אם פיקסו היה חי היום הוא היה אומן גרפיטי

חצבים ברחוב פנקס

חצבים על רקע מגדלי אקירוב

חצבים

ארנב

גרפיטי ברחוב פנקס

מפלצות בע"מ

בואו ונשתעשע. אני אספר לכם סיפור נחמד ונראה לאן המחשבות יובילו אותנו. 
 

קארל צ'אפק, סופר מדע בדיוני צ'כי, טבע לראשונה ב1920 את המונח "רובוט". המילה הומצאה, כמו מילים רבות אחרות, לשם הבידיון הספרותי. קארל צ'אפק כתב מחזה (משעמם למדי, כך מדווחים לי ידידי שקראו אותו) בשם "אר. יו. אר"  ובו ממציא בונה במשך רוב רובו של המחזה מכונה דמויית אדם, בסוף המחזה המכונה מתעוררת לחיים ומנסה להרוג את בוראה.

ואם הסיפור הזה מזכיר לכם כמה סיפורים אחרים זה לא ממש אמור להפתיע. "פרנקנשטיין" מספר סיפור דומה להחריד – ממציא הבורא יצור חי מחלקי גופות ומעורר אותו לחיים רק כדי לגלות שמדובר ביצור מפלצתי ורצחני. ואם כבר נגענו בפרנקנשטיין אציין כמה פרטים פיקנטים בקשר לספר:

1. את הספר כתבה מרי אן שלי, אישתו של המשורר הנודע פרסי שלי, בעודה בת 19 בלבד. הספר נולד, כך מספרת האגדה, מתוך ניסיונה של מרי הקטנה להוכיח לבעלה שהיא גם כן בעלת כישרון בכתיבה ספרותית.

2. "ד"ר פרנקנשטיין" הנו שמו של המדען שיוצר את המפלצת. המפלצת עצמה נעדרת שם לחלוטין, אבל אולי ישנן שתי מפלצות בספר. ולאחת מהן אכן קוראים פרנקנשטיין.

3. כותרת המשנה של הספר "פרנקנשטיין" הנה "פרומתאוס המודרני". פרומתאוס היה הטיטן שברא את האדם מן הבוץ במיתולוגיה היוונית והעניק לו את האש. בתמורה זיכו אותו האלים היוונים בגיהנום אין סופי – הוא נכבל לצוק בהרי והקווקז שם עיט היה מנקר בכל יום את כבדו שהיה שב וצומח מדי יום.

4. היצור המפלצתי שיצר דוקטור פרנקנשטיין מבקש מפרנקנשטיין שיברא למענו אישה כדי לפייס את נפשו הזועמת וביחד הם יוכלו לברוח אל הקוטב ושם יפסיקו להציק לבני האדם. להבדיל אלפי הבדלות, האישה, על פי המיתולוגיה היוונית, נוצרה על ידי האלים כעונש לאדם. היא נוצרה מן המים (חומר מנוגד לבוץ ממנו נברא הגבר) ושמה היה "פנדורה". ברשותה היתה תיבה קטנה ובה כל תחלואי המין האנושי. ונשאלת השאלה האם זהו המקור לביטוי: "נשים, נשים – שק של פשפשים"?

5. ומעבר לפיקנטריה, הספר "פרנקנשטיין" הוא ספר מיושן ומשמים באופן יוצא דופן. אני ממליץ לכל מי ששקל לקרוא את הספר להמנע מכך. אני קראתי אותו ולא מצאתי בו אפילו נקודת זכות אחת. ממש כך.

אם כך, הזכרנו את הרובוט של קארל צ'אפק ואת היצור של ד"ר פרנקנשטיין, עתה נוסיף אליהם עוד שניים: הגולם מפראג והמכונות מהמטריקס. המשותף לשניים הללו הוא המבנה עליו הצבענו כבר קודם – אדם בונה מכונה (יצור) כאשר ברגע ובו המכונה מתעוררת לחיים היא מגלה את פניה הרצחניים וקמה על יוצרה. אני הסתפקתי בארבע דוגמאות מפורסמות כדי לאפיין את אותו דפוס ספרותי אבל האמינו לי – ישנן עוד דוגמאות רבות נוספות, על חלקן וודאי תוכלו לחשוב בעצמכם.

* * *

בריאת האדם בתנ"ך אינה שונה משמעותית מאותו דפוס עלינו הצבענו קודם לכן. האל יוצר את האדם ומעניק לו מידה אלוהית שמבדילה אותו משאר הברואים-

בנקודה זו אבקש לחדד נקודה המטעה רבים. המונח "צלם אלוהים" נתפס בעיני רבים כשווה למונח "דמות (ה)אלוהים". כאילו צלם האלוהים שבאדם הנה הצורה החיצונית שלנו שמזכירה את החיצוניות האל. כמו שניהם נוצקו באותה התבנית. יכול להיות שבאמת "צלם" הנה צורה חיצונית. אלא שבתיאולוגיה בסיסית כל כך אני חושב שיש לנקוט משנה זהירות ולא למהר להכריע. מספיק לי בשלב זה (וגם בשלבים מאוחרים יותר) להניח שיש איזו "מידה" אלוהית הנמצאת באדם. איזה "דבר" שהאל הניח באדם ומהות אותו "דבר" אינה נהירה לנו עד סופה.

-האדם מצידו, מיד לאחר שהוא מקבל את אשתו, העזר שכנגדו, ממהר לעבר "עץ הדעת טוב ורע" ואוכל מפריו בניגוד גמור להוראותיו המפורשות של האל. לאחר שהאדם וחווה אישתו אוכלים מפרי עץ הדעת נפקחות עיניהם והם, כאלוהים, יודעים להבחין בין טוב ורע (כך ע"פ הנחש. בראשית פרק ג' פסוק 5).

ואז קורה משהו מעניין. אלוהים מבין שאכילת פרי עץ הדעת שינתה "משהו" באדם. נוספה לאדם עוד מידה אלוהית, היכולת להבחין בין טוב ורע (ומעניין לשים לב לדקות האבחנה הפסיכולוגית שבסיפור הזה: היכולת להבחין בין טוב ורע נקנית דווקא במחיר חציית הקווים, כלומר – אנחנו יודעים מה הם הגבולות שלנו רק כאשר אנחנו חוצים אותם). וכדי למנוע מהאדם להפוך לגמרי לאלוהים מגרש האל את האדם מגן העדן ומעמיד את להט החרב המתהפכת להגן על העץ האחרון ובו המרכיב האחרון שיכול להפוך את האדם לאלוהים.

למעשה פרק ג' בספר בראשית מתאר את אותה חרדה קמעית שתיארתי בתחילת המאמר – האל נחרד לגלות שיצירתו המופלאה ביותר בה הוא השקיע את נשמתו – אולי אפילו באופן המילולי ביותר – קמה עליו והחלה קוראת עליו תיגר. הגולם קם על יוצרו.

* * *

הפסיכולוגיה יודעת לתת פירוש סמלי לכל הסיפורים אותם הזכרתי. היצירות אותן יוצרים מדענים, מיסטיקנים קבליים או האל אינן רובוטים או גלמים מתוחכמים כי אם מייצגות באופן סמלי מציאות רווחת של חרדה הורית מן הרך היילוד שיוולד להם. פרשנות ברוח המיתוס של אדיפוס אם כן תעביר את הזרקור מן הילד (אדיפוס) אל עבר ההורה, או ביתר דיוק – האב. פתאום לא מדובר בילד שרוצה לרצוח את אביו ולשכב עם אמו כי אם באב המפחד שעם הידלדלות כוחו ינסה הבן לקרוא עליו תיגר ולרשת את מקומו. הילד הקטן של אבאל'ה, עצמו ובשרו, הילד ובו השקיע שנים של דאגה, כסף, חינוך, הילד האהוב שקירב אליו – הופך פתאום את פניו ומגלה את פרצופו המפלצתי.

סיפורים ברוח זאת רווחים לא פחות מסיפורי רובוטים וגלמים. רק אזכיר על קצה המזלג את דוד המלך שאהבתו לבנו אבשלום כמעט עלתה לו בכתר (והאם מיותר יהיה לציין שפעולתו הראשונה של אבשלום לאחר שהשתלט על הארמון המלכותי הייתה לשכב עם כל פילגשי אביו על גג הארמון לעיני כל העם? שמואל ב' פרק ט"ז פסוק 22). גם העובדה שרבקה עוזרת ליעקב בנה המועדף לעבוד על יצחק בעלה הזקן והעיוור מכילה רמזים עבים לבגידת האישה והילד באב. ואפילו סיפור עקידת יצחק יכול להקרא בעיניים לא תמימות ברוח הפרשנות האדיפלית. יצחק נשלח להעקד על הר המוריה והוא בן 37 לערך ועוד לא נישא (למרות שטורחים לספר לנו שינק עד שלב מאוחר בחייו), הקשר בין יצחק לשרה אמו הוא כל כך חזק עד שברגע ואברהם יורד מן ההר הוא מגלה שאשתו כבר אינה בין החיים. האומנם קולו של האלוהים הוא שקרא לאברהם לעלות לראש הר המוריה ולשחוט את בנו או אולי היה זה קול הגבר המושפל הנלחם על כבודו אל מול הנעורים המתפרצים של בנו? 

* * *

לטעמי, הסיפורים אודות מאבקי ההשרדות אותם הזכרתי קודם לכן ובהם האבות נלחמים על חייהם ומעמדם אל מול כוחו העולה של בנם הנם גם כן סיפורים סמליים במידת מה. גם בסיפורים אלו ישנה מידת מה של הגזמה וזאת כיוון שהם יוצרים סיטואציה מלאכותית של מאבק על הכתר. במציאות שלנו יהיה מדוייק יותר לומר שהמאבקים בין האב (או ההורים) לבין הילדים אינם מאבקים השרדותיים כי אם מאבקים על שליטה ועצמאות. הילדים, בשלבי ההתבגרות, באופן מכוון מתעמתים עם הוריהם. העימות משרת כמה מטרות: ראשית, כפי שכבר הזכרנו, הילד לומד לעצב לעצמו מערכת של חוקים התנהגותיים. המערכת הזאת נוצרת כאשר הילד באופן מכוון חוצה את הקווים אותם סימנו למענו הוריו ובדרך זו בוחן את תגובות הוריו לאותה חציית גבולות וכן את תחושתו שלו לאור מעשיו. הילד אם כן טועם באופן שיטתי מהפירות האסורים בגנם של הוריו ופוקח את עיניו לטוב וגם לרע.

מטרה נוספת לאותו עימות תמידי בין הילד להוריו הנה המאבק של הילד לעצמאות ועמידה בפני עצמו אל מול העולם. המלחמה הסמלית של הילד בהורים ובמה שהם מייצגים מסמלת למעשה את רצונות של הילד להאבק במסגרת שבדמיונו מגדירה אותו. הוא רוצה להוכיח שאינו "הבן של" כי אם אדם מלא בפני עצמו, ולשם כך עליו להיות שונה. על כן וכדי לבסס את עצמאותו עליו להתנתק מן הרחם המשפחתי, תהליך זה כמו כל לידה הנו תהליך כואב. 

* * *

אז מה היה לנו עד עכשיו? הזכרתי רובוטים וגלמים שהתפתחו בספרות הבדיונית, משם עברתי לדבר על בריאת האדם ובגידת האדם באל כאשר הצבעתי על הדימיון בין הדפוס החוזר בספרות הבדיונית לבין זה שבסיפור האדם והאל בגן העדן. אחר כך פנינו לפרשנות סמלית של התא יוצר-יצירה וברוח המיתוס של אדיפוס הפך תא זה לתא משפחתי ובו אב ובן. לבסוף ביקשתי לתת גם לפרשנות זו האחרונה פרשנות סמלית ולהניח ש"בגידת הילד" בהוריו אינה מעידה על מלחמה השרדותית לחיים ולמוות בין הילד להוריו כי אם מעידה על ניסיונו של הילד לפתח את אישיותו באופן עצמאי ולהתנתק מהקן המשפחתי.

* * *

לסיום אני רוצה לחזור אל אותו דימוי עוצמתי של ממציא גאון ומפלצת היוצאת מתחת ידו ששב לכל אורך המאמר הזה. המפלצת בכל הדוגמאות אותן הבאתי תמיד הייתה נפרדת מהממציא. הממציא, גם ברמה הסמלית ביותר, לעולם אינו מתאחד עם המפלצת. ההבחנה הזאת בין היוצר ליצירה צריכה לעורר שאלות, זאת כיוון שאנחנו יודעים שישנם בעולמנו אנשים שהם מפלצות.

רוני רון, סבה של הילדה רוז פיזם, הכה את נכדתו הקטנה וטמן את גופתה הקטנה בתוך מזוודה אדומה אותה שיקע בקור רוח במימי הירקון. נעזוב לרגע את העובדה שרוני רון ניהל מערכת יחסים זוגית עם אשתו של בנו,  ונתמקד בעובדה שלרגע אחד המפלצת התגלמה באדם, לא ברובוט, לא בגולם, וודאי שלא באופן סמלי. המפלצת התגלמה באדם באופן מציאותי כמו שרק מזוודה אדומה שנשלתה מן הבוצה של קרקעית הירקון ובתוכה מקופלת גופתה של ילדה קטנה יכולה להתגלם.

פשעים רבים לאורך ההסטוריה, קטנים כגדולים, זכו להסברים ממינים שונים. נאמר על הצייתנות הגרמנית שהיא תוצר של חינוך קפדני לאורך מאות שנים. כמו כן גם דימוי ההרג ההמוני כפעולה "רובוטית" שב ועלה בכמה וכמה מקומות. 

כל הסיפורים הללו מבהירים לי שבשורה התחתונה מעבר לכל הררי המסיכות של הסיפורת, הפולקלור, והפסיכולוגיה ישנה עוד מסיכה אחת שמסתירה את העובדה הפשוטה שיצירת המפלצת מברגים, בוץ, חלקי גופות, או מזרעך שלך הנה בסך הכל ניסיון לחצוץ בין שני חלקים באישיותו של היוצר – החלק המתורבת והתמים לבין החלק המפלצתי השואף לממש את יצרו בכל אונו. המפלצת הנה ביטוי חומרי לאפלת נפשו של היוצר. המפלצת, בהיותה נפרדת מיוצרה, מזכה אותו בנקיון כפיים מוסרי.

והרי, אם לא היינו מפרידים בין הממציא הגאון לבין היצירה המפלצתית, כיצד היינו יכולים להעריץ את אלברט אינשטיין - ממציא הפצצה האטומית?   

מה היא החילוניות?

אני אוהב הגדרות. 

בעיני חשוב להגדיר הגדרות למושגים מהותיים לחיינו. חשוב שאדם יוכל להסביר, לפחות לעצמו, מה המשמעות והמטען שעומד בבסיס המושגים שמרכיבים את חייו. הגדרה טובה מבחינתי הנה הגדרה בעלת אמירה. הגדרה שמעוררת דיון ואינה מסתפקת באמירת אותו הדבר במילים אחרות (לשם כך קיימים הלקסיקונים למילים נרדפות). הגדרה כזו, מחייבת עמידה כנה אל מול מושא הגדרתה וחילוץ הרכיבים המהותיים שבבסיסו. חשוב שההגדרה תגרום למי שאינו מסכים איתה צורך להגדיר את המושג הנידון בצורה אחרת. ולבסוף הגדרות הן הזמנות לדיאלוג אודות המרכיבים המהותיים הנותנים משמעות לחיינו.

אם כן, מה היא החילוניות? מילון אבן שושן שבביתי מגדיר את החילוניות על דרך השלילה – החילוניות מבחינתו הנה העדר קדושה או אמונה דתית. חילוניות, אליבא דה אבן שושן, אינה עומדת בפני עצמה כי אם מייצגת את העדרה של המשמעות שבקדושה.

האנציקלופדיה ויקיפדיה בעברית מציג תפיסה מעט יותר מורכבת של החילוניות; שם תחת הערך "חילונים", מופיעים מספר ניסיונות לתת פירוש למושג, אחד מהם הנו דומה לזה שבאבן שושן – החילוניות כהעדר. לצד הגדרת החילוניות כהעדר מציעה ויקיפדיה הגדרה מעניינת נוספת – החילוניות הנה תחושת חובת הדיווח על מעשינו לבני אדם בלבד ולא לאלוהים. ברור שיש בהגדרה זו בעייתיות רבה, אך אין לפסול אותה על הסף. ראשית – מה היא אותה חובת דיווח? על מה יש לדווח ועל מה אין? ומי הם האנשים להם יש לדווח? האם הם קהילה בסגנון קיבוצי או אולי השלטונות המיוצגים על ידי המדינה? האם חובת הדיווח חלה רק על "עבירות על החוק", דהיינו – הגרסה נעדרת הקדושה של המושג "חטאים"? במקרה כזה נדמה שבעיני החילוני מושג המדינה המודרנית מחליף את מושג האל, או לכל הפחות מקבל חלק מתפקידיו המסורתיים.

עוד שתי הגדרות מעניינות מתוך ויקיפדיה מנסות ליצוק תוכן חיובי למושג החילוניות, להלן תקציר שלהן:

א. פרופסור יעקב מלכין מגדיר זאת בערך כך: החילוניות הנה הומניזם. מתוך האמונה שהחיים הם בני חלוף יש לנהוג בהגינות כלפי הזולת ולכבד את ערך חיי האדם כערך עליון. בעיה מסויימת עם הגדרה זו היא שתפיסה שכזו של החילוניות אינה שונה מתפיסות שלעיתים נמצאות בשורשן של אמונות דתיות (למעשה, הגדרת החילוניות כהומניזם שואבת השראה מתוך דברי הנביאים אודות צדק חברתי ודאגה לחלש). כמו כן, לטעמי, יש בהגדרת החילוניות כהומניזם, ניסיון לצמצם את החילוניות רק לאותם הערכים הנאים והנעלים בעיני המחזיקים בהם והתעלמות מהיבטים נוספים שקיימים בחילוניות.

ב. צבי ינאי מגדיר את החילוניות כרציונליות (קשוחה). החילוניות על פי הגדרתו הנה התעלמות מן הרכיבים המיסטיים והלא רציונלים. חילוניות הנה הכרה באמת המדעית, הידיעה שאמת זו מוגבלת מתוקף מוגבלותו של המחקר ותפיסותנו השכליות, אבל מאידך דחייה של כך היבט רליגיוזי (רליגיוזי – הצורך לקיים מצוות\ ריטואליים טקסיים) לא רציונלי בחיינו. על פי הבנתי צבי ינאי, גם אם בלי משים, יוצר הגדרה לחילוניות הדומה מאוד לאותה הגדרה ממנה ניסה להתחמק. וכך, בעודו מנסה לתת אלטרנטיבה להגדרת החילוניות כהעדר אמונה, הוא יוצר הגדרה של החילוניות כהעדר רוחניות.

לסיכום, ולפני שנפנה להגדרתי שלי למושג החילוניות, ארצה להתעכב לרגע על האטימולוגיה של המילה "חילוני". המילה חילוני נגזרת מן המילה "חול". במובן הפשוט ביותר המילה "חול" מייצגת את הפן הנגדי או אולי היפוכו, או העדרו, של המושג "קודש". דוגמאות ליחס בין ה"חול" ל"קודש" ניתן למצוא הן בהבחנה שאנחנו נוהגים לעשות גם כיום בין יום השבת לשאר ימי השבוע המכונים בפינו "ימי חול", וכן גם בביטוי "יש להבדיל בין קודש לחול". עד עתה דנו בעיקר בהגדרות המבקשות להציג את החילוניות כהיעדר קדושה. השאלה היא האם ניתן ליצוק תוכן חיובי העומד בפני עצמו למושג החילוניות? תוכן שכזה יאלץ להיות (גם אם ברמה הרעיונית) פן נגדי למושג הקדושה או ממש היפוכה.

 עתה, ללא (עוד) הקדמות מיותרות, נפנה להגדרתי שלי לחילוניות:

החילוניות הנה עבודת אלילים.

החילוניות הנה עבודת אלילים במובן הזה שבו כל המונומנטים שהחילוני נושא אליהם את עיניו, הרוחניים או הפיזיים, הנם מעשי ידי אדם. החילוני הוא אדם המאמין שתפיסת עולמו התרבותית, הרוחנית והמוסרית עוצבה תוך דיאלוג מתמיד עם בני אדם ותוצריהם. הפילוסופיה, השירה, הספרות, הספורט, האדריכלות, הפיסול, הציור, החוק, המדע, הרוחני והגשמי – כולם כאחד הם פרי מוח אנושי קודח וידיים מיובלות. ועל כן החילוני בעודו מאמין שתוצרים אנושיים ממלאים את עולמו הוא למעשה עובד לא אלוהים כי אם תוצר אנושי – אליל.

הבהיר זאת יפה הנביא ישעיהו כאשר תיאר בצורה נלעגת את מעשיהם של עובדי האלילים (ישעיהו מ"ד פסוקים 15-19). ישעיהו מספר על חוטב עצים שלוקח בול עץ ומבקע אותו לשניים – את חציו הוא שורף כדי לחמם את ביתו, לבשל ולאפות עליו, ומחציו השני הוא מפסל פסיל אותו הוא עובד. הדימוי של ישעיהו הוא אם כן דימוי הלועג לעובד האלילים הפשוט שבאוולתו חושב שמעשה ידיו הוא האלוהים. אלא שלטעמי הבחירה המודעת בחיים שהתוכן הרוחני שבהם הנו מעשה ידי אדם אינה בחירה נלעגת.

הפילוסופיה המוסרית של קאנט, הפיסול של דה וינצ'י, הציור של ואן גוך, הסיפרות של קפקא, הפסיכולוגיה של פרויד, הקולנוע של קופולה, המוזיקה של מוצרט, הכדרור של ברצלונה, הבניינים העקומים של פרנק גרי, היופי של קייט מוס, הצהרת העצמאות של ארה"ב, הנחיתה על הירח, ההומניזם הרציונליזם והאקזיסטנציאליזם – כל אלו הנם תוצרים אנושיים מעוררי השראה של בני אדם שניסו להרוויח מעט לפרנסתם (בול העץ המשמש לחימום) ובשאר הזמן התמודדו מול נפשם המיוסרת ויצרו מונומנטים כבירים אליהם נושאים חלקים רבים מהאנושות את עיניהם.

לסיכום רק אבקש לומר שיתכן ומי מכם החילוניים (או אלו המגדירים עצמם כחילוניים) שירגישו מעט שלא בנוח עם הגדרת החילוניות כעבודת אלילים. על כך אומר שני דברים:

א. אתם מוזמנים לחלוק עלי ולנסות להתמודד ולהגדיר את החילוניות בצורה נאמנה ונכונה יותר בעצמכם. הגדרה טובה, כפי שכבר אמרתי, הנה הגדרה "בעלת בשר" המעוררת דיון. 

ב. בהנחה וכתבי הקודש הנם תוצר אנושי בן זמנו ולא הוכתבו לבני האדם בידי האל בכבודו ובעצמו הרי שגם כל המערכת הדתית עצמה הנה תוצר אנושי. ובתור שכזו, אנושית עד לשד עצמותיה, גם האמונה הדתית הנה למעשה עבודת אלילים.

וכו' וכו'

עמדת היהדות בשאלת היחס אל הגויים

בשבועות האחרונים מסתובבת איזו שמועה איומה בקרב חברי החילוניים אודות ספר בשם "תורת המלך" ובו סיכום, לכאורה אקדמי, בעניין יחסה של היהדות אל הגויים. ובספר הזה, שדבר קיומו אינו סוד ואף מהלכים משפטיים ופליליים ננקטים כנגד כותביו, מתגלות, כך מספרים לי חברי, פניה הגזעניים והמכוערים של היהדות.

"מה בין הטענות המועלות בספר ובין האמת?" הם שואלים אותי בחשש מה (פוחדים אולי לגלות שהיהדות האהובה עליהם היא אולי באמת – גזענית). מחמיא לי שהם בכלל רואים בי אדם שאפשר להתייעץ איתו בעניינים שכאלו (והרי, מעולם לא קראתי את הספר הנ"ל, רק קראתי כמה סיכומים עליו בויקיפדיה, שלא לדבר על כך שהידע שלי בהלכה הנו מועט, אקלקטי וחלקי). אבל בכל זאת אני מנסה לגמגם לעברם תשובה מנומסת ובלתי מחייבת.

יש בעמידה הזו של חילוניים רבים אל מול ביטוייה השליליים של היהדות מבוכה שבעיני יש בה תקווה רבה לעתיד. היהודי החילוני-ליברל, שביום-יום אינו מוצא את היהדות כעניין מרכזי בחייו, מגלה פתאום דאגה אמיתית ועניין ביהדותו. הוא מאוד רוצה שהחלק היהודי בזהותו יהיה חלק נאור והומני, שואף לצדק, חסד ורחמים. בגלל זה, בנקודה הזו מתעוררת התקווה מבחינתי – היהודי החילוני צריך לבחור: או שהוא מוותר על הגדרתו העצמית כיהודי (מכיוון שהיהדות מסמלת בעיניו דת נבערת, גזענית וחשוכה) או שהוא מחליט להתחיל לקיים דיאלוג ארוך ומעמיק על הפן היהודי שבזהותו דרך התבוננות רבת פנים, תרבותית, דתית ולאומית ביהדותו.

היהדות אינה מקשה אחת. ישנן יהדויות רבות. ישנה הדת אותה אני מכנה "דת המקרא" והיא מה שאנחנו מדמיינים לעצמנו בעקבות הקריאה במקרא. לדת הזו יש קשר הדוק אל היהדות אך בה בעת היא שונה ממנה במובנים רבים. אינני יודע הרבה על שגרת חייהם של גיבורי המקרא שלנו; אברהם, יעקב, משה, דוד המלך, ירמיהו ויחזקאל, אליהו, עמוס, דניאל ונחמיה. אבל אני מוכן לסכן את מעט היוקרה האקדמית שאין לי ולומר שמה שאנחנו מכירים כיום כתפילת קבע (שחרית, מנחה, ערבית), דיני כשרות, לימוד תורה, יחס של קדושה אל ארץ ישראל ודיני צניעות -  כל אלו היו לכל הפחות שונים לחלוטין מכפי שאנחנו מכירים אותם כיום. אברהם לא שמר כשרות, אני לא בטוח שדוד ידע שארץ ישראל היא קדושה, יעקב לא ידע על קווי אוטובוס מהדרין (או הצורך בהם) ועמוס לא הכיר (כנראה) שום נוסח תפילה.

כך, גם חייהם וכתיבתם של חז"ל בחמש המאות הראשונות לספירה, היו עולם שלם של ויכוח והתפתחות יהודית, של פירוש ודרשנות. מפורסמות במיוחד המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל המייצגות תפיסות עולם אידיאולוגיות מנוגדות כמעט לחלוטין זו לזו שעליהן נאמר לבסוף ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים". מפורסמת מעט פחות נטייתו של רבי יוסי הגלילי לאכול עוף בחלב או יופיו וגודל איבר מינו של רבי יוחנן שלא תאמו שום קוד צניעות בעבר או בהווה.

תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, המתפתחות לאורך מאות ואלפי שנים, מעניקות אופי ובעיקר משמעות שונה לגמרי לכל פעולה בחיי היום-יום של היהודי (בלי לגלוש יותר מדי אל תוך הקבלה רק אומר שקבלת האר"י לדוגמא, מעניקה משמעות סמלית לכל פעולה דתית עד כדי כך שכל תפילה ברכה או נעילת נעל מקרבת או מרחיקה את הגאולה). לעומת המיסטיקה, הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים ציירה יהדות בעלת תפיסת עולם פיסיקלית-פילוסופית המתבססת על דגמים ניאו-אריסטוטלים וניאו-אפלטונים.

אני מספר את כל זה רק בשביל להבהיר שהיהדות אינה רק נחלתו הבלעדית של האיש שלובש שחורים. היהדות היא אוקיאנוס עצום ובו זרמים רבים, מעמקים אין קץ ודגים רבים. אפילו היהדות האורתודוכסית הנה צעירה למדי, בת 250 שנה בערך, נוצרה כתגובת נגד אל היהדות הרפורמית שהתפתחה בעיקר בגרמניה במאה ה18.

אם כך נחזור לשאלה בה פתחנו – "מה הן עמדות היהדות ביחס לגויים?". והתשובה – ליהדות (וליהודים) תשובות רבות לשאלה. חלק מהיחס שהפגינה היהדות כלפי גויים לאורך ההסטוריה היה יחס שלילי מאוד. רשב"י מצוטט כאומר "הטוב שבנחשים רוצץ את ראשו, הטוב שבגויים הרוג". משפט זה ניתן להסביר ולהעמיד בתוך הקשר של זמן ומקום בעזרת שימוש בכלים הסטוריים (רשב"י חי בתקופה בה היהודים סבלו תחת ידם של שליטים זרים בא"י). אך גם ניתן לומר שבמידה לא פחותה של סבירות שיתכן ודבריו של רשב"י מבטאים את השקפתו ואולי אף את השקפותיו של רבים מהקהילה היהודית בא"י באותה העת. דוגמאות נוספות ליחס שלילי של יהודים כלפי גויים ניתן למצוא במקומות רבים, התנ"ך מכיל חלקים נכבדים הקוראים להשמיד את שבעת עממי כנען, וכן את עמלק. עוד ניכרת בתנ"ך שנאה ובוז כלפי ערלים, והתעקשות על אי התערות עם זרים שמבוטאת יפה בסיפור המפורסם מספר עזרא אודות גירוש הנשים הנוכריות הנשואות ליהודים.

טקסטים נוספים המבטאים שנאה כלפי זרים, טענות בדבר היעדר נשמה בקרבם, ואף קריאה מפורשת להורגם, ניתן למצוא בתורת הסוד והמיסטיקה היהודית, בחיבוריים רבניים לא מועטים, וגם בטוקבקים באינטרנט מהשנים והחודשים האחרונים – כולם נוצרים בידי יהודים כשרים בנים לאמהות יהודיות.

אבל ישנם גם ביטויים אחרים. ספר רות הנה דוגמא נאה לויכוח פנים מקראי בעניין היחס לגויים. כל סיפור המגילה מתמקד באישה גויה (מואביה) שמתחתנת עם איש עברי ובכך קושרת את גורלה עם גורל העם היהודי והופכת לא פחות ולא יותר לסבתא-רבה של דוד המלך. הסיפור הזה מראה לנו כמה גדול היה הלובי בעד נישואי תערובת במאות הראשונות לפני הספירה. כך גם העובדה שדוד המלך נענש על רצח אוריה החיתי (והרי החיתים הם אחד משבעת עממי כנען אותם יש להשמיד!) מעידה עד כמה החיים בישראל בשנת אלף לפני הספירה לא היו מבוססי עקרונות כדוגמאת טוהר הגזע וארמים חיו בשלווה יחסית לצד אדומים, חיתיים ועבריים.

הלל הזקן ידוע בכך שהסכים לתמצת את כל היהדות כולה למשפט אחד "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא לך ללומדו". פחות מפורסמת הנה הדמות למענה תימצת הלל הזקן את התורה כולה, היה זה, כמה מפתיע, גוי שביקש להתגייר כדי שיוכל ברבות הימים להיות לכוהן גדול. הייתה בבקשתו של הגוי מהלל ללמדו את כל התורה על רגל אחת משום קינטור של ממש כלפי היהדות, אלא שהלל התייחס אל בקשתו של הגוי ברצינות גמורה ועל כן אף ניסח למענו את אותה תשובה יפה. ואולי יש בכך רמז לאופיו של הלל הזקן ויחסו שלו אל הגויים.

בקשה סיום: חברי החילוניים/ מסורתיים/ דתיים/ מתלבטים/ ליברלים/ תרבותיים – אל תוותרו על יהדותכם ואל תתייאשו. ליהדות פנים רבות, חלקם יפים וחלקם מכוערים, מצאו בה את הפנים היפים והפכו אותם לשלכם, ואל תשכחו שליהדות ישנם גם כמה וכמה פנים שעוד לא נוצרו עדיין ואולי אתם תהיו אלו שיזכו לעצב אותם. בהצלחה!

וכו' וכו'.

ועיניתם את נפשותכם

בעוד מספר ימים יצומו מיליוני יהודים בארץ וברחבי העולם. יום הכיפורים הפך במאות השנים האחרונות לחג החשוב ביותר בעולם היהדות. ישנה התכוננות מיוחדת לקראת יום הכיפורים, התכוננות שמתחילה בראשית חודש אלול עם תחילת חודש הסליחות, מקבלת תנופה בראש השנה ונכנסת לישורת אחרונה בעשרת ימי תשובה שבסופם היהלום שבכתר – צום ותענית יום הכיפורים.

אני עוד קורא את כותרות מוספי החג שנותרו זרוקים בביתי מאז ראש השנה. ישנו מנהג שחוזר בשנים האחרונות לספור את אוכלוסיית המדינה ולדווח על מימדיה מדי ראש השנה. לצד נתון מספרי זה מוסיפים עורכי העיתונים, מתוך אג'נדה עיתונאית-חברתית ראויה לציון, את מספר הילדים הנזקקים\עניים\רעבים במדינה. השנה מספר הילדים הרעבים במדינתנו עומד על מעט יותר מחצי מיליון.

ומבלי לזלזל ולו מעט בילדים רעבים אבקש להזכיר אוכלוסיות נוספות שהרעב שלהן מטריד אותי לא פחות: זקנים, נכים, קבצנים, חסרי בית, משוגעים המסתובבים ברחובות, נרקומנים, מולני שכר ועובדים בשכר רעב.

כל הרעבים הללו, יחדיו עם הילדים הרעבים, מוצאים את עצמם נתמכים בעמותות המחלקות ארגזי מזון לחגים וכן הם מתנקזים אל חופי בתי התמחוי (המופעלים על ידי חסידי אומות עולם מודרניים) המעטים הפזורים במדינתנו. בית תמחוי אחד מיוחד צד את עיני, קטן ונחבא אל הכלים בקצה רחוב סלמה בתל אביב בואכה התחנה המרכזית החדשה. מקום קדוש זה פועל מדי שבוע בין הימים א-ה ומעניק שתי ארוחות חמות במחיר סמלי או בחינם למי שידו אינו משגת. בימי שישי מחולקות בבית התמחוי שקיות ובהן מצרכים לשבת.

ביקור בודד בבית התמחוי שברחוב סלמה לפני מספר שנים סמוך ליום הכיפורים עורר בי מדרש חילוני קצר בדבר הקשר בין השבת, יום הכיפורים, הצום והרעב. אינני יודע מה דעת ההלכה בענייני שבת ויום כיפור, וגם בענייני צומות ורעב אני יודע מעט מאוד. המדרש אם כן הוא מבחינת מחשבה ליברלית פרטית שלי שמשתמשת בטקסטים מן המקורות לשם השראה ומתן תוקף.

נאמר על יום הכיפורים בספר ויקרא: "ועיניתם את נפשותכם". הציווי מופנה ליחיד. על כל אדם לענות את נפשו שלו. ואין עליו לענות בהכרח את נפש זולתו. מבחינה זו יום הכיפורים הנו החג האינדבידואלי ביותר במסורת היהודית, מקומה של הקהילה כמעט נעדרת בו לחלוטין, בעוד שהאדם עומד אל מול אלוהיו ונשפט באופן פרטני על חטאיו. על השבת לעומת זאת נאמר: "וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיך". משמעות הציווי היא ברורה – השבת לא חלה רק על האדון, לא רק הגבר הפטריארך צריך לשבות מכל מלאכתו, אלא גם כל הפועלים הקטנים הנמצאים תחתיו – האישה, הילדים, העבד, האמה, הבהמה (!) ואפילו הגר. (ואולי גם ניתן להפוך את סדר הדברים – במקרה והאדון היה ממשיך לעבוד, הרי שקל וחומר שגם עבדיו ובהמותיו ימשיכו לעבוד כמוהו, לכן מנוחת האדון היא מבחינת תנאי ראשוני למנוחת הכפופים לו. ועל כן אין פלא שיום השבת מקבל תוקף בזכות מנוחותו של האדון העליון – אלוהים).

יש בשבת אם כן משום קריאה לאחריות קהילתית. על האדון לוודא שכל הכפופים לו, אלו שביום יום משרתים אותו ועובדים למענו יזכו במנוחתם. וזה תמצית ההבדל בין יום הכיפורים ליום השבת – יום הכיפורים חל על היחיד, היחיד מצווה לענות את נפשו שלו ולא את נפש זולתו, בעוד שבשבת על היחיד מוטלת האחריות לוודא שאלו המשרתים אותו ינוחו כמוהו.

וראו זה פלא! בישראל 2010 מתעקשים רבים, וביניהם גם חילוניים גמורים, לחייב את הקהילה כולה למלא אחר מצוותיו הקשוחות של יום הכיפורים. יום כיפור הוא יום אדוק בישראל: אין טליוזיה, אין רדיו, התחבורה ציבורית מושבתת, כל המוסדות סגורים ואין איפה לקנות מזון (שלא לדבר על בתי תמחוי הסגורים הרמטית). וביום שבת? בדיוק ההיפך! המרחב הציבורי שוקק בעובדים, הכל חי ופועל. רק מיעוט של אדונים בעלי יכולת מנצלים את יום השבתון למנוחה. הגר, העבד, האמה והבהמה עושים ביום השבת שעות נוספות.

ולעניין הצום והרעב. יש לי טענה אחת כלפי בתי התמחוי – שהם סגורים בשבת. אם באמת אכפת לנו מהאוכלוסיות החלשות במדינתנו, ואם באמת אנחנו רוצים לדאוג להם, יום השבת המייצג אחריות קהילתית צריך להיות יום חגם. ביום שבת צריכים הנכים, הזקנים, העניים, החולים ומוכי השיגעון להסב סביב שולחן שבת עליו מפה לבנה וכל טוב מטעמים חמים. אני מתבייש בכל פעם שאני מדמיין זקן חולה מנסה לפתוח את קופסאת הטונה ולמרוח אותה על הלחם האחיד שקיבל בשקית לשבת.זקן שצריך לבשל בבית שלעיתים אין בו גז, או לשבת בדד עם אוכל קר ודל.

בית התמחוי שדואג להזין חמישה ימים בשבוע את האוכלוסיות החלשות ביותר במדינה, גוזר על אותן אוכלוסיות בדיוק, אחת לשבוע יום צום. זהו יום כיפור 52 פעמים בשנה.

על כן אני פוסק הלכה חילונית תל אביבית חדשה: יש לפתוח את בתי התמחוי בכל ימות השבוע, 365 ימים בשנה ולהגיש בהם אוכל חם ומזין לכל דורש. בתים אלו צריכים לקבל מימון ממשלתי מלא לשם הפעלתם השוטפת ולא להסתמך על טוב ליבן של עמותות צדקה.

גמר חתימה טובה וצום קל (לכל מי שצם).

וכו' וכו'.

למטיבי לכת אני מעוניין להמליץ על קריאה בהלכות יום הכיפורים במסכת יומא בתלמוד הבבלי (בעיקר בפרק השמיני), שם ניתן לראות כמה רחוק מוכנים חכמי התלמוד ללכת דווקא כדי לפתור אוכלוסיות מן הצום, ועד כמה הצום שכיום מקבל אצלנו מעמד עליון (או לפחות מעמד של "ספורט אולימפי" – האם נצליח לעמוד באתגר) הנו משני בחשיבותו בעיני חז"ל עד כדי כך שהם מתירים להאכיל אישה הרה (בתבשיל עם חזיר) שנתעורר אצלה תיאבון בעקבות רחרוח אותו תבשיל לא כשר (תלמוד בבלי, מסכת יומא פרק ח' דף פ"ב א').   

קצת על הפרדס והמרחק הנכון בין הורים וילדים

יקירתי,

שאלת אותי בעבר "מי היו הארבעה שנכנסו לפרדס ומה זה הסיפור הזה בכלל?". תשובה מלאה לשאלתך אין לי אבל אני אוכל לנסות לענות לך על קצה המזלג בעניין הארבעה והפרדס. ראשית - הסיפור אודות הארבעה שנכנסו לפרדס מופיע בתלמוד הבבלי (חגיגה י"ד ב) כאשר הפרדס מייצג את המיסטיקה היהודית הקדומה שמאוחר יותר תתפתח למה שאנחנו מכנים כיום "קבלה". כמו כן פרדס הנם ראשי התיבות של המילים "פשט" "דרש" "סוד" ו"רמז".

הארבעה, הם ארבעה חכמים תנאיים (מאה ראשונה-שנייה לספירה) היוצאים מתחום הלימוד התלמודי השכלתני הרגיל ונכנסים, בהדרכתו הצמודה של רבי עקיבא, אל תוך עולם הסודות של המיסטיקה היהודית. הכניסה אל תוך עולם הסודות מערער שלושה מבין הארבעה - בן עזאי מציץ בפרדס ומת, בן זומא מציץ בפרדס ונפגע (משתגע), אחר מקצץ בנטיעות ורק רבי עקיבא נכנס ויוצא בשלום.

בעייני המעניין מבין הארבעה הוא ה"אחר" המקצץ בנטיעות. "אחר" הנו הכינוי לו זוכה החכם התלמודי אלישע בן אבויה, זאת כיוון שהטיול בתוך הפרדס גורם לקריסה של עולמו הדתי והוא החל כופר בתורה (ולכן עניין הקיצוץ בנטיעות - הוא החל לצאת כנגד היהדות ולהתנגח איתה). ומכיוון שהתפקר ופסק לקיים מצוות איבד אלישע בן אבויה את שמו והוא מכונה בתלמוד בשם "אחר".

אגדה תלמודית אחת מסבירה מה גרם לאלישע בן אבויה "לחזור בשאלה". הסיפור הוא כזה: אלישע בן אבויה הלך בדרך כלשהי וראה אב אומר לבנו לטפס על עץ ולגרש ציפור מקינה ולקחת את הביצים. הבן עושה כמצוות האב - מטפס על העץ ופונה לשלח את הציפור - כאשר לפתע נשבר הענף והבן נופל אל מותו. אירוע זה מערער את אלישע בן אבויה לחלוטין והוא מחליט להפסיק לקיים מצוות.

בעיני מתבונן מהחוץ מדובר בסיפור מוזר מאוד, וכי למה שמותו של ילד המטפס על עץ יגרום למשבר אמוני אצל תלמיד חכם? אלא שפיצוח הסמלים שבבסיס הסיפור יכולים לשפוך אור על העניין.

ישנן שתי מצוות מפורסמות בתורה המבטיחות גמול חומרי בדמות אריכות ימים למקיים אותן - מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן. כאשר אלישע בן אבויה רואה ילד המקיים שתי מצוות המבטיחות אריכות ימים ונופל מיד אל מותו הוא מגיע להכרה שאין דין ואין דיין בשמיים והוא פונה אל עבר האפיקורסיות.

ועוד מחשבה קצרה בעניין מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן. מצוות שילוח הקן הנה מצווה מוזרה מאוד. היא מופיעה בספר דברים (פרק כ"ב 6-7) ושם נאמר שכאשר נתקלים בקן יש להבריח את האם ורק אחר כך לקחת את הביצים. על פי הבנתי ישנו קשר רעיוני בין שתי המצוות, זו הנוגעת לכיבוד אב ואם וזו בעניין הציפורים והביצים. לדעתי שתי המצוות נוגעות בקשר ובמרחק הראוי בין הורים וילדים. במזרח הקדום היה נהוג שכאשר האם או האם מזדקנים והופכים לנטל ומעמסה על הילדים יש לקחת אותם ולקבור אותם בעודם בחיים. על כן משמעות הציווי "כבד את אביך ואת אמך" הנה חינוכית-חברתית באופן ברור, אתה תטפל בהוריך הזקנים כיום, ובבוא היום כאשר אתה תזקין ילדיך ידאגו לך. התנך במקרה זה קובע נורמה חברתית שהתוצאה הסופית שלה הנה הארכת תוחלת החיים ועל כן גם ההבטחה לאריכות חיים לצד כיבוד ההורים.

הציווי בדבר שילוח הקן הוא קשה יותר אבל לדעתי יש לקרוא את הציווי בצורה סימבולית (סמלית) מעט כמו השיר "עוף גוזל". יש אם כן מרחק ראוי בין הורים וילדים ושלב ובו הילדים צריכים לצאת מהקן החמים של ההורים. אי שמירה על מרחק ראוי בין הצדדים אינה טובה לא לילדים ולא להורים, ובסופו של דבר השתקעות ב"קן" הנה רעה לאיכות ואריכות החיים הן של הילדים והן של ההורים.

בשיר "הילד בן שלושים" של אהוד בנאי מסופר על ילד בן שלושים ששוכב חולה על הספה בבית הוריו. אבל לא רק הילד בשיר חולה, כל האווירה בתוך התא המשפחתי בשירו של אהוד בנאי חולה כולה. משהו בסיטואציה של ילד בן שלושים שעדיין נמצא פיזית ונפשית בבית הוריו יוצר מתח כבדות ועכירות בשיר. משהו שם לא טוב. 

לסיכום: יש לכבד את ההורים אך גם לדעת לשמור על מרחק ראוי מהבית (הקן) ולדעת שיש שלב ובו צריך לצאת ממנו לרווחת כולם.

וכו' וכו'.