באמצע הלילה באביב 2003 במצודת כח תחת עץ אלה ענק רן הכה אותי.
הוא הכה אותי פרק זמן לא ידוע – אולי חמש דקות, אולי חצי שעה – ואני לא הכיתי בחזרה. רק עמדתי פעם אחר פעם וסירבתי לוותר. ורק כאשר נכנעתי לבסוף והוטלתי באפיסת כוחות חסר נשימה על האדמה הוא עזב אותי וחזר לישון.
באותו הלילה, בכח, פניתי למדריך החברתי של המכינה בה הייתי וביקשתי ממנו לחזור למבנים של המכינה. אמרתי לו שנפצעתי, שהלכתי להשתין ונפלתי, אבל באוטו בדרך למכינה כבר סיפרתי לו את האמת על מה שקרה וביקשתי ממנו לא לגלות לאף אחד. אני חושב שהתביישתי במה שקרה, ואולי עוד יותר הרגשתי אשם, הרגשתי שהריב הארוך ביני לבין רן שבא לאחר החברות ביננו היה באשמתי, הרגשתי שבמילים שאמרתי ובפעולות שעשיתי דחפתי את רן להכות אותי.
באותו הלילה במכינה הלכתי להתקלח. ושטפתי ושטפתי ושטפתי את כל הכאב, והבושה, והענפים והעלים שנתקעו לי בשיער, והמים החליקו ממני פעם אחר פעם עכורים, מסירים עוד שכבה של אבק עלבון ודם קרוש אל הביוב.
בבוקר, כשקמתי, רן נכנס לחדרי. הוא ישב על כיסא מול המיטה שלי. אני ישבתי מכווץ על המיטה. רעדתי. הוא דיבר בקול שקט ובטוח ואמר לי שני דברים. דבר ראשון הוא אמר לי שהוא מתבייש בעצמו על מה שהוא עשה לי בלילה. שזו הייתה מפלצת שיצאה ממנו והוא לא גאה בה.
הדבר השני שהוא אמר לי היה שהמפלצת הזו והפורענות של ליל אמש הם כולם באשמתי. שאני גרמתי לו להכות אותי. דחפתי אותו לזה בלית ברירה.
ואני ישבתי שם רועד מתחת לשמיכה, ומפחד שפתאום עוד רגע המפלצת הזאת תתעורר שוב, והסכמתי איתו. הרגשתי שזה באמת היה באשמתי. הרגשתי שאני גרמתי לרן להכות אותי, בחוצפתי, גאוותי, בריב המטופש ביננו שהתעקשתי לא להניח לו, בכך שנעמדתי מולו פעם אחר פעם, בכך שאפילו לא הסכמתי ללכלך את ידי בלהכות אותו בחזרה.
ולמרות שאף אחד מאיתנו לא אמר את זה היה ברור לשנינו שמאורעות הלילה הזה צריכים להשמר בסוד. ואכן, מלבד האבנים והעצים שהיו עדים לכל מעשינו בלילה, אף אחד לא ידע.
ואחרי אותו לילה בכח, ואותה שיחה קצרה עם רן בבוקר יום המחרת, נסללה דרכי מחוץ למכינה. הרגשתי רע, וכואב, ומושפל, ברחתי לשינה והתבודדויות ארוכות, הרחקתי מעלי חברים והרגשתי שמקומי לא שם. רציתי רק לברוח.
כאקט כמעט אחרון של יאוש פניתי ליוסי, ראש המכינה באותם הימים, והתוודתי בפניו. סיפרתי לו על מה שקרה וביקשתי שיעזור לי. ויוסי, כאיש חינוך ממדרגה ראשונה, לקח אותי ואת רן לשיחה משותפת וניסה לעשות ביננו ''סולחה''. ''אתה לא היית בסדר'' הוא אמר לי, ''ודחפת את רן להכות אותך''. ''אבל גם רן לא היה בסדר בכך שאיבד שליטה ועשה את מה שעשה''.
מה שיוסי עשה באותה השיחה היה בעיני שחזור של המכות שחטפתי מרן באותו הלילה. הוא אמר לי שאני אשם בכך שפוצצו אותי במכות והשאירו אותי כמעט מעולף על הקרקע. הוא אמר לי שהאלימות שרן הפגין כלפי היא שלב הגיוני במהלך ובו שני בני אדם (במקרה הזה – אני ורן) רבים ריב טעון.
שני דברים למדתי בעקבות אותו אירוע במכינה באביב 2003 :
1. שחודשים ושנים לאחר אותו אירוע המשכתי להאמין שאני אשם. זה כמעט מגוחך אבל כמו כל אישה מוכה הרגשתי שהידיים שהתעופפו והמפלצת שהתעוררה הם באשמתי. הרגשתי צורך לגונן על רן הרגיש והמסכן, שנאלץ בניגוד לרצונו להכות אותי, רן, שאני הוצאתי מתוכו את המפלצת.
2. אבל גם גיליתי דבר או שניים על עצמי. נוכחתי שבאמת היו הרבה מקומות בהם לא הייתי בסדר. וודאי שאין זה אומר שהגיע לי שיכו אותי, אבל בהחלט הייתי לא פעם בריון. בריון מהסוג שלי, בריון עם משקפיים.
פעם אחר פעם השתמשתי בשכל שלי, בלשון הזריזה שלי, בעין החדה שלי – בשביל לזמן ליריבי עלבון צורב. ידעתי למצוא את הנקודות הרגישות וללחוץ עליהן בתזמון המושלם, ידעתי איזו מילה משפיל את העומד מולי עד עפר, וידעתי איך לגרום לו להרגיש עד כמה הוא אידיוט בעיני.
והביריונות הזאת היא ביריונות לכל דבר. ורן סבל ממנה. אני לא אומר שהגיע לי לקבל מכות אבל אני יודע שרן הועמד במבחן קשה, קשה מאוד. ואני מאז אותו היום השתדלתי ואני עדיין משתדל לזכור שיש לי הרבה מאוד כוח, ועלי להשתמש בו כדי להבין יותר טוב אנשים, להתחבב עליהם ולעזור להם ולא כדי לפגוע ולהשפיל. שאת המצויינות שבי אני אבטא ע''י הגבהת עצמי וסובבי ולא ע''י כך שאוריד את כל מי שנמצא על ידי.
ואני מספר את כל הסיפור הזה כיוון שאני יודע עד כמה קשה לנו לפעמים להתלונן על אלימות. כמה קשה לנו לומר ''די, אני לא מוכן!''. אני גם יודע שפעמים רבות זה לא יד שמחטיפה אלא לשון שמצליפה, גורמת לנו להרגיש קטנים ועלובים, וגם אז – כל כך קשה לומר ''מספיק!''.
ואולי עוד יותר קשה להשתחרר מהמחשבה שאתה אשם וזה מגיע לך.
שבוע שעבר, לאחר חצי שנה ובה אני סופג מדי שבוע עלבונות, השפלות ויחס בוטה ואלים מצד המדריכה שלי בתעודת ההוראה, ביריונית עם משקפיים, כתבתי לה מכתב ובו אמרתי לה שאני מאוד מכבד אותה ואת הסמכות שלה אבל מסרב לקבל את האלימות שהיא מפגינה כלפי. אמרתי לה שאני לא מוכן שהיא תשפיל אותי בפני חברי או בארבע עיניים, אני לא מוכן שהיא ''תוכיח'' לעולם קבל עם ועדה עד כמה אני טיפש או צבוע, אני לא מוכן לחטוף ממנה.
הנהלת התוכנית זימנה אותי לשיחה. יצאתי ממנה לאחר שעה עם דמעות בעיניים. בשיחה הובהר לי שעשיתי מעשה מאוד חמור. ושבכלל אף אחד לא פגע בי. ואם נפגעתי או הושפלתי אז זה רק מכיוון שלא הבנתי והתנגדתי לדרכה ההוראתית של המדריכה שלי. בעקבות אותה שיחה הרגשתי כיצד המעמד שלי בתוכנית הלימודים מתערער והדלת להעזבתי נפתחת לרווחה. לגבי האפשרות שאולי מה שאמרתי הוא נכון, ולזכותי לבקש מאדם, גם אם הוא נמצא מעלי מבחינה היררכית, שלא לפגוע בי – כל אלו זכו לביטול מוחלט.
ברוח היהדות כתרבות, אל המחנכים של העתיד, היום אני הרגשתי שכל מי שסמכתי עליו שיגן עלי עשה יד אחת עם מי שטרח במשך זמן רב כל כך לפגוע בי. ואני נותרתי לבדי חבול בלילה תחת עץ האלה הענק, ומלבד האבנים והעצים, אף אחד לא ידע.
וכו' וכו'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה