השטייטל של המאה העשרים ואחת

השבוע יצא לי להשתתף במסגרת לימודי בתוכנית "אופקים" באוניברסיטה בטקס קבלת שבת מודרני בנוסח "בית תפילה ישראלי". בית תפילה ישראלי הנו מוסד חדש יחסית, ברוח התקופה, המציע אלטרנטיבה מודרנית לטקסי חיים יהודיים מקובלים. טקס קבלת השבת שלו ובו השתתפתי, כלל מבחר שירים מודרנים ועתיקים, טקסטיים מן המקרא, פיוטים, הדלקת נרות, מוזיקה יפה ועוד כהנה וכהנה. הרעיון אם כן של הטקס הוא "שדרוג" הקיים. קבלת השבת מקבלת ערך מוסף ע"י הפיכתה לרלוונטית.

כמה נחמד.

בדיון שהתרחש לאחר קבלת השבת שאל המנחה האם אנחנו רואים את עצמנו לוקחים את העקרונות הללו של הטקס המעודכן שהוא הציג בפנינו לבתי הספר בהם נעבוד בעתיד? והאם אנחנו רואים את עצמנו ממשיכים להגיע לטקסים כאלו בעצמנו?

התשובות היו בעיקרן זהות: הסטודנטים שהיו בטקס מאוד התרגשו ונהנו מהאווירה והייחוד שבטקס המודרני, הם חשו שהוא מאפשר להם לקחת חלק בטקסים שבדרך כלל לא יוצא להם לקחת בהם חלק. הם גם היו מאוד רוצים להיות חלק מקהילת מקבלי השבת, כאשר הייתה הסתייגות אחת בדבריהם והיא החשש שקיום טקס שכזה בבתי ספר אולי יכול לעורר התנגדות בשל חשש (של התלמידים או הוריהם) מכפייה דתית.

ואחרי שדיבר מי שדיבר ביקשתי גם אני את רשות הדיבור ואמרתי בערך כך: אני חושב שיש פה בילבול מסויים, אתם מדברים על קהילות ועל אנשים שחיים ופועלים בקהילות, אבל להפגש פעם בשבוע שבועיים לבושים בלבן ולשיר שירי שבת – זה לא הופך אתכם לקהילה.

שירי שבת זה נחמד מאוד. זה יפה ומרגש. ולדעתי כדאי לעשות את זה בבית עם המשפחה סביב שולחן שבת  ובקבוק יין. אבל אם אתם רוצים לדבר על המשמעות הקהילתית של השבת אז אתם לגמרי מפספסים את העניין. לשבת ישנה משמעות קהילתית מובהקת ומספיק לפתוח את התנ"ך בשביל לראות אותה:

 שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת (דברים ה' פסוקים 11 – 14).

הרבה מאוד מילים נשפכו על ההבדל שני נוסחי הציווי על השבת בשתי הגרסאות השונות של עשרת הדברות, בין "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה') ובין "זכור את יום השבת לקדשו". כל כך הרבה דיונים סבבו סביב עניין לשוני זה שכמעט ונשכחו כל השאר – הבן, הבת, העבד, האמה, השור, החמור, הבהמה והגר. ואלו הם הקהילה עליה אנחנו מצווים בשבת. בשבת אלוהים אומר לנו שיש לנו אחריות קהילתית לכל מי שנמצא איתנו. זה לא מספיק שרק אנחנו נלבש בגדים לבנים ונשב סביב שולחן שבת. זה לא מספיק שרק אנחנו נשיר מזמורי תהילים על הטיילת בתל אביב ואחר כך ניסע עם הילדים לצימר בצפון. אנחנו צריכים לדאוג שגם הקהילה שלנו תוכל לנוח בשבת. שגם לקהילה שלנו תהיה שבת.

אבל מה זה קהילה? קהילה זה השטייטל של המאה העשרים ואחת.

אני גדלתי בקהילה קטנה בנגב. אבא שלי היה מורה בתיכון המקומי ואמא שלי הייתה גננת בגן ילדים שאחרי כמה שנים הפכה להיות קרמיקאית עצמאית. כל הנערים של הישוב למדו בתיכון אצל אבא שלי הסטוריה ואזרחות. כל הילדים עברו בגן של אמא שלי (ואחר כך כשגדלו והיא הפכה לעצמאית הם היו נרשמים לחוגי הקרמיקה שהייתה מעבירה בבית). ההורים של החברים שלי היו המורים שלי לספורט ביסודי, נהג האוטובוס של המועצה האזורית, האחות במרפאה, המורה לספרות בתיכון, הקופאית בסופר והמזכירה בבית הספר שדה. וכולם, כמעט, הכירו את כולם. ואפילו השומר בשער, שמאוחר יותר הפך להיות מטאטא הרחובות, היה אדם שהכרנו וידענו לספר שנולד בטורכיה, עלה לארץ והתעשר מאוד (האגדה סיפרה על זכייה בפרס גבוה בלוטו) אך איבד את כל עושרו בגלל נשים ומאז הוא עובד אצלנו כשומר בלילות בשער הישוב.

והקהילה שלי כללה את כולם – מהשומר בשער דרך המציל בבריכה ועד הפרופסור שעבד במכון מחקר. ולא כולם היו חברים של כולם, והם לא שרו ביחד שירים, הם פשוט היו באותו היישוב וידעו שזה מה שהופך אותם לקהילה.

אז למה הישוב בו גדלתי הוא קהילה והחברים הנחמדים ששרים שירי שבת בנמל הם לא? מכיוון שהם קהילה הומוגנית. הם שכבה אחת של אוכלוסיה שבוחרת להתנתק מהשאר. הקשר ביניהם הוא קשר רעיוני, הם מקיימים ביחד טקסים ובוחרים מתי הם רוצים לקחת חלק ומתי לאו. אבל הם לא מבינים שקהילה אמיתית כוללת את כל רבדי האוכלוסיה – את השכנה הזקנה, את פועל הניקיון, את המשוגע, המורה, הגננת, נהג האוטובוס, הקופאית והפרופסור.בעוד שאנשי הקהילה המתפללת חשבו שיוכלו להקים קהילה רק של פרופסורים.

מה שאני מנסה להגיד זה שחשוב שנתבונן סביבנו: בבניין, ברחוב ובשכונה, ונחליט שאנחנו מנהלים דיאלוג ולוקחים אחריות על הקהילה שלנו. ועוד יותר חשוב – שאנחנו מכירים אותה. אסור לנו להכנס אל תוך בועה ולחשוב שרק השווים לנו, אלו שיש להם כסף והשכלה ואנחנו מחזיקים באמונות ודיעות משותפות – רק הם חלק מעולמנו. עלינו להבין שדווקא שבת קוראת לנו לקחת חלק אקטיבי בקהילה האמיתית שלנו ולדאוג מעט לרווחתו של פועל הניקיון, לדאוג שיהיה לזקן ארוחה חמה, לדאוג לנכה, למשוגע, לפועל הזר, לילד, לאם החד הורית, לעולה החדש, לעני.

והרי, אם לא נעשה זאת ונמשיך לזמזם מזמורי חג, מה יהיה ההבדל ביננו לבין אסתר\מדונה שאנחנו כ"כ אוהבים ללעוג לה? איך נוכל לומר שהטקסים היהודיים בהם אנחנו לוקחים חלק היו יותר משמעותיים מאותה הצטעצעות קבלית של זמרת אמריקנית פופולרית?

וכו' וכו'