בואו נדבר לרגע על נושא רציני. בואו נדבר על סקס.
לאחרונה גיליתי שלרבים מחברי לספסל הלימודים אין מין בחייהם. התגלית הזאת וההשלכות שלה התבהרו לי לאט לאט בדרך מקרה. לפני שלושה שבועות בערך ניהלנו בכיתה שיחה פתוחה למדי בקשר לשאלה "מה אנחנו נוהגים לעשות ביום שבת ולמה?" (במסגרת קורס על מחזור החגים היהודי). הרבה תשובות מעניינות ניתנו לשאלה, החל מפגישות עם חברים, המנעות מנסיעות, ארוחות משפחתיות ועד אפילו צפייה במשחקים של מכבי נתניה. כאשר הגיע תורי לדבר אמרתי שמבחינתי שבת הנה זמן מצויין להקדיש לשיחות עם בני משפחה וחברים שלא הספקתי לדבר איתם במהלך השבוע. וגם הוספתי בשבת אני מנצל את העובדה שאני וחברה שלי נמצאים בבית בלי צורך לקום מוקדם וללכת לעבודה בשביל לקשקש בניחותא, להנות זה מחברתה של זו ולפתור בעיות במכניקה של גופים בתנועה. צחוקים נבוכים רבים נשמעו ברחבי הכיתה ואני לא ממש הבנתי למה. בסך הכל אמרתי שבין היתר אני נהנה מהקרבה הגופנית והדיאלוג האינטימי שביני לבין הבחורה שאני אוהב וחולק איתה את חיי. והרי, רוב חברי לספסל הלימודים אוחזים בבן\בת זוג. חלקם אף נשואים עם ילדים. ולמרות זאת איש לא ציין שהוא מנצל את שעותיו החופשיות והטובות ביותר בשביל לנהל דיאלוג אוהב עם האנשים הקרובים לו.
חלפו שלושה שבועות ומצאתי את עצמי שוב בשיעור באוניברסיטה. הפעם השיעור היה במסגרת רב שיח בנושא "אהבה ומיניות". מורן, סטודנטית שנה שלישית בתוכנית בה אני לומד, הציגה בהרצאה יפה את החוסר שיש בנושא האהבה העצמית לטעמה בלימודי מחשבת ישראל. היא דיברה ארוכות על סולם הצרכים של מסלו, על הליבידו של פרוייד, האהבה על פי אריך פרום, על אהבה עצמית כנרקיסיזם וכאנוכיות ועוד כהנה וכהנה נושאים מעניינים וראויים. מסקנתה הסופית הייתה שיש לתת לאהבה העצמית ביטוי חיובי בתוך מסגרת הלימוד, ביטוי שרואה באהבה העצמית ערך משמעותי בפני עצמו ולא מזהה אותה עם האנוכיות והנרקסיזם. ואני שישבתי בשקט כל ההרצאה המעניינת, הרמתי את ידי ושאלתי בשקט האם יש לדעתה מקום להתייחס, במסגרת הנושא של "אהבה עצמית", ולהגיד איזו מילה בעניין האוננות?
בעיני זה רק מתבקש שנערים בגיל תיכון יהיו עסוקים עד מעל הראש בהיבטים הפיסיולוגים המענגים של אהבה עצמית – כלומר באוננות, ויהיו הרבה פחות מעורבים רגשית ואנטלקטואלית בדיונים מופשטים סטייל פרום, פרוייד ומסלו. ולמרות זאת, ניכר היה בתשובתה של מורן לשאלתי שהיא מעט נבוכה מהעמדה בה הצבתי אותה. מבחינתה למרות שישנו ערך באהבה עצמית, אהבה שכזו היא רק אהבה מנטלית ואינה נוגעת לעניינים גופניים "מביכים ומלוכלכים". אהבה עצמית הנה אם כן דיון תיאורטי מופשט ולא באמת דבר שאנשים עושים במציאות.
וכל הדיון הזה, וגם זה שבא לפניו, רק הבהיר לי דבר מה שהייתי מודע אליו עוד קודם אלא שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע ולהגדירו, והוא שאנחנו פשוט נמנעים מלדבר על מין בצורה בוגרת וגלויה.
אך בצורות בלתי בוגרות ובלתי גלויות אנחנו מדברים על מין כל הזמן.
פתחו את הטלויזיה בבקשה ובהו מעט במרקע. אתם רואים שם רמיזות מיניות? כנראה שכן. סקס, נוהגים לומר לנו המפרסמים, עוזר למכור. פתחו בבקשה את האינטרנט וחפשו מידע על מין. מצאת אלפי אתרים פורנוגרפים? כנראה שיש מי שנכנס אליהם ומוצא בתכנים שבהם עניין. רוצים להתבונן בעניין מזווית אחרת? אין בעיה! תפתחו בבקשה מהדורת חדשות. נתקלתם בכתבות על תעשיית המין הפורחת? מחלות מין? פדופיליה, הטרדות מיניות ואונס. הכל שם רק תבחרו.
השאלה היה מה גורם לכך שישנה כל כך הרבה מיניות מנוכרת, מכנית, אלימה, נעדרת רגש ואינטימיות בעולמנו? איך זה שלכל מקום אליו נפנה את מבטנו נראה רק מין ומין ומין? ואיזה מין מין אנחנו רואים שם?
ישנה תשובה אחת קבועה שאני מאוד לא אוהב והיא אומרת כך: התודעה שלנו נמצאת תחת מבול של ידע בלתי מסונן אשר יוצר במוחות הקטנים שלנו מיני עיוותים שבסופו של דבר יולידו את האנס/פדופיל/מטריד מינית הבא. והתפקיד שלנו בתור הורים ומחנכים הנו לחסום את שטף המידע הזה כדי להגן על ילדינו הרכים והתמימים.
לטעמי מדובר בתשובה מתחמקת ומנוולת מכיוון שהיא אינה לוקחת אחריות על המידע שנכנס אל מוחותיהם של הנערים אלא רק על סינון מידע שלא יכנס אליהם. וזה אולי תפקידה של משטרת מחשבות אבל בוודאי שלא תפקידם של מחנכים בעלי תפיסת עולם פלורליסטית רחבה שמעוניינים לתת לתלמידהם כלים להתמודדות בחיים.
לדעתי בתור מורים עלינו להנחיל לילדים איתם אנחנו מדברים את התפיסה שמיניות היא עניין בריא ומענג. שמיניות היא ביטוי פיזי בוגר לאהבה בין שני אנשים בוגרים. עלינו לומר להם שאהבה היא קודם כל אהבה עצמית ורק אחר כך אהבה לזולת. עלינו לדבר איתם על העונג שבגילוי המיניות שלנו, על כך שזהו עונג אישי ואינטימי, ובעזרתו אנחנו לומדים עדינות מה היא, ותשוקה, ופנטזיה. עלינו לייחד זמן בשביל לדבר, במיוחד עם הבנות, על החשיבות של אהבת גופנו שלנו. שאנחנו יפים וטובים, ואל לנו לנסות בכוח להדמות לדוגמניות שדופות. שהגוף שלנו הוא אוצר רב ערך הנמצא בידינו, עלינו לדאוג לו, עלינו לדעת לומר "לא" כאשר אנחנו מרגישים לא מוכנים לקשר גופני עם אדם אחר, עלינו להתקדם לאט לאט בקצב שלנו ושל בני ובנות זוגנו. תלמידים צריכים לשמוע ממחנכים מבוגרים שלמין יש מקום חשוב בחיים, שמין הנו דיאלוג מענג ולא "תחרות דפיקות". כי כאשר תלמידים לא לומדים מהוריהם או מוריהם לאהוב את גופם, הם ילמדו מהטלויזיה, חבריהם או "מהאוויר" לשנוא את צורת גופם, להתבייש בכך שהם מאוננים (כי זה פיכסה, ומגעיל, ולא לעניין בכלל). נערים אומללים אלו ינתבו את האנרגיות המיניות שלהם לכיוונים שליליים ותאוותם תדחוף אותם מהר מאוד לראות במין מעין משחק חברתי. והמשחק הזה הוא משחק ציני, נעדר רוך או כל מידה אחרת של רגש והוא משחק של מבוגרים מהסרטים המשוחק על ידי מתבגרים שחיים אצלנו בשכונה. אין סיבה שילדים יחשבו שמין הוא דבר שמתרחש בין שליח מזדמן של פיצה לשלוש נערות קולג'. אבל זה מה שהם יחשבו אם הוא לא ישמעו על אופציות אחרות, בוגרות יותר הרואות במין חלק מתהליך ארוך. אם לא יהיו להם מודלים לחיקוי שידברו איתם וילוו אותם במסע מסעיר של גילוי, הם ימצאו את מה שלא ימצאו בתוך שטף המידע שקיים בעולם ולא נוכל וגם אין סיבה שנסתיר אותו מהם.
הבסיס עליו אני מעוניין להעמיד את דברי הנו זה – כל אהבה באשר היא הנה דיאלוג. האהבה הרומנטית הנה דיאלוג פיזי, מילולי ומנטלי בין שני בני אדם. אך ישנן עוד אהבות רבות אחרות – אהבת האם והילד, אהבת האמן, אהבת המחנך, אהבת עובד האדמה, אהבת הכלב לבעליו וגם אהבת האדם לעצמו. ואהבה זו, אהבתו של האדם לעצמו, הנה אהבה ראשונית הנותנת לאדם קנה מידה לאהבתו אל האחרים בעולמו. אדם צריך לדעת להיות רך כלפי עצמו לפני שיוכל לגלות רוך כלפי האחר. עליו ללמוד הקשבה לעצמו לפני שידע להקשיב לאחר. עליו ללמוד לקבל את עצמו על מגרעותיו לפני שיוכל לתפוס אחר באופן שכזה. עלינו ללמוד שיעור חשוב על אהבת עצמנו לפני שנוכל לפתוח באמת את האור הגנוז בנו ולהאיר בו על האחר העומד מולנו.
ויש באהבה ובמין לא מעט חלקים מפחידים ומעוררי רתיעה. וגם את זה חשוב לומר לתלמידים. אהבה פיזית דורשת חשיפה גופנית ורגשית, אנחנו עומדים, במלוא מובן המילה, עירומים לפני אדם אחר. וזה מפחיד ומרגש. ולכן חשוב מאוד שנדע גילוי מה הוא, ונדע עדינות מה היא, ונדע אמון מה הוא. כי אחרת, אם לא יהיה לנו ביטחון מינימלי בגופנו ובמי שאנחנו, אם לא נדע להכיל את חששותנו בתוך מסגרת כלשהי, אזי הניכור שלנו מעצמנו יבוא לידי ביטוי ביחסינו עם האחר, והם יהיו יחסים המבוססים על עלבון, פחד, כאב, השפלה וניכור. מחקרים פסיכולוגים הראו שהמרכיב המיני באונס הנו משני לעומת המרכיב בו האנס מנסה להשיג שליטה על הקורבן. פעמים רבות, המין אינו רק תשוקה או משיכה כי אם ניסיון להשיג שליטה – לשלוט באחר בשביל להקנות לעצמי ביטחון במקומי. חיפוש שכזה אחר שליטה וכוח נובע בהכרח מחסך בסיסי ביכולת לאהוב את עצמך. ולהבדיל אלפי הבדלות, בולמיה ואנורקסיה הנן שתי מחלות הנפוצות בקרב נערים ונערות בימינו המזהות את הגוף כאוייב. שתיהן גם יחד מבוססות על תפיסה עצמית של ניכור בין האדם לבין לגופו.
אז לפני שאנחנו שופכים עוד כסף על סדנא (חשובה מאין כמוה) נגד הטרדות מיניות בבית הספר או על אפליקציה החוסמת אתרים באינטרנט – בואו נדאג שיהיו מי שגם יתן לילדים שלנו תמונה חיובית על מין. שידע גם קצת מה כן לגיטימי במין ולא רק מה הן הסכנות במין וכמה זה יכול להיות רע.
הנה מאמר מעניין הסוקר מחקר על בני נוער חילונים ודתיים וצפייה בפורנו, שלוש הפיסקאות האחרונות של המחקר רלוונטיות במיוחד לענייננו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה